כל ילד יודע, שישנן שלוש עבירות חמורות, שלגביהן אומרים יהרג ואל יעבור: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

תובנה מעניינת היא, ששלוש העברות האלו, הן העברות שהתורה אומרת שהארץ נטמאת בגללן וחובת גלות באה.

בפרשת אחרי מות התורה אומרת, שעריות מטמאות את הארץ: "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ".

על עבודה זרה לא צריך להכביר מילים. בפרשת והיה אם שמע אנחנו קוראים: " הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם … וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם". וכן במקומות רבים בתורה.

ובפרשתנו, התורה אומרת שהארץ תיטמא בעוון רציחה: " וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת: וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן: וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".  והגמרא בשבת (לג.) לומדת מכאן "בעון שפיכות דמים בית המקדש חרב, ושכינה מסתלקת מישראל"

לגבי עבודה זרה, ברור שזהו חטא שיש עליו גלות, שכן זו בגידה בקב"ה.

הנושא של עריות לא יעסיק אותנו השבת. אבל למה שפיכות דמים חמורה כל כך?

מסתבר, שהתשובה לשאלה זו קשורה לכך שהרצח הוא חטא שבין אדם לחברו, שלא ניתן לתקן אותו, והנזק הוא לדורי דורות. כלשון המשנה בסנהדרין (ד, ה): "כיצד מאיימין את העדים על עדי נפשות?…הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו דיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלוין בו עד סוף העולם".

אולי החומרה של הרציחה יכולה להסביר גם את החשש של התורה שיקחו כופר לנפש רוצח.

בעצם, אין דרך לתקן את הרצח. הריגת הרוצח לא משרתת שום מטרה לתיקון האירוע. אם כך, אולי בעצם היא מיותרת. אולי עדיף למצוא תחליף שתהיה בו תועלת? לא עדיף שהרוצח ישלם כסף לקרובי משפחתו של הנרצח? (את השאלה הזו שאלה כבר האשה התקועית "וְהִנֵּה קָמָה כָל הַמִּשְׁפָּחָה עַל שִׁפְחָתֶךָ וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת הַיּוֹרֵשׁ וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה לְבִלְתִּי שום שִׂים  לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה").

וזה הדחף הגדול, להחליף את ההריגה בכופר.  ובעצם, למה זה רעיון לא טוב?

הבעיה בצורת חשיבה כזו היא, שהיא הופכת את הכל להיות תועלתני. אין תועלת בהריגת הרוצח? בואו נוותר על זה. מה עם ענישה המבטאת את חומרת המעשה? לא רלוונטי.

חשיבה כזו מוליכה לאט לאט למקום שבו כבר אין ערכים. אין מונחים של נכון ולא נכון, רע וטוב. יש רק יעיל ולא יעיל. האם מעשה מסויים טוב או לא? השאלה היא אם זה כלכלי.

מעשה הרציחה הוא מעשה חמור מאוד. מי שמוכן לשקול לוותר על הענישה של התורה בשם הכדאיות, אינו זכאי לרשת את הארץ. הארץ שייכת לאנשים שלא חושבים רק במונחים של כדאיות, אלא הערכים והמוסר הם היסודות של החברה שלהם.