המילה "תולדות" מופיעה בתנ"ך 13 פעמים. 11 מתוכן בספר בראשית. תולדות השמים והארץ, תולדות נח, תולדות בני נח, תולדות שם, תרח, ישמעאל, יצחק, עשו ויעקב. בכל הפעמים שמנינו, כתוב תמיד "אלה תולדות…". חריג אחד, שעליו נדבר כעת, הוא הפסוק "זה ספר תולדות אדם". למה ספר? למה לא לכתוב "ואלה תולדות אדם"?

הרמב"ן אומר, ש"ספר תולדות אדם", רומז לתורה כולה. אולי הכוונה, כפי שמסביר אותו הרקנאטי, שתולדותיו של אדם זה לא רק הילדים שלו, אלא גם החכמה שלו.

אנחנו נלך בעקבות הצעה שונה במקצת. הירושלמי (נדרים ט, ד) אומר:

"תניא, רבי עקיבא אומר, ואהבת לרעך כמוך (פ' קדושים) כלל גדול בתורה.
בן עזאי אומר, זה ספר תולדות אדם – כלל גדול מזה".

בדעת זקנים מבעלי התוספות פירש, ש"ואהבת לרעך כמוך", זה בעצם מה שאומר הלל מאן דסאני עלך. אדם נדרש למדוד את יחסו לאחרים, לפי מה שהוא דורש מעצמו.

אבל 'זה ספר תולדות אדם' – מבוסס על המשך הפסוק "זה ספר תולדות אדם – זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱ-הִים אָדָם בִּדְמוּת אֱ-הִים עָשָׂה אֹתוֹ". ספר תולדות אדם לא עוסק בעתיד של אדם, במי שיצאו ממנו, אלא קודם כל באדם עצמו. אדם נברא בצלם.

בין שתי ההסתכלויות, של "ואהבת לרעך" ובין "תולדות אדם", ישנו הבדל תהומי. ואהבת לרעך, עוסק במערכת הציפיות שניתן לצפות מהאדם, כתמונת מראה של הציפיות של מה שהאדם מצפה מאחרים. המדד הוא הסביבה. לעומת זאת, תולדות אדם, ממקם את המדד במערכת פנימית יותר. נבראת בצלם. זה מחייב.

בהתחלה חשבתי, שבן עזאי עושה השוואה בין המדד שלו, ספר תולדות אדם, ובין המדד של רבי עקיבא – ואהבת לרעך. כי מדידת עצמך לפי אחרים, פירושו מדידה לפי הנורמה המקובלת. בחברה של קניבלים, להיות קניבל זה לגיטימי. בחברה שבה שקרים הם לגיטימיים, אין סיבה שאדם לא יהיה שקרן. לעומת זאת, המדד של מי שנברא בצלם, דורש מאיתנו להתנהל לפי דרישות המוסר, גם כאשר הסביבה אינה כזו.

אבל אני לא בטוח שזו הגדרה נכונה. לא בטוח שבן עזאי עוסק ברף הדרישות. ההבדל עמוק יותר. המשנה בסנהדרין בפרק רביעי (לז.) אומרת: "להגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד – כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון – ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם".

ספר תולדות אדם מדגיש את הייחודיות של כל אחד מאיתנו. כל אחד מאיתנו הוא ייחודי. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד ייחודי בהשלמת המציאות.

הרמב"ן מסביר את שאלת רבי יצחק "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם", שלא ברור למה חשוב לספר את סיפור הבריאה. על פי דברינו, זו המשמעות – הקב"ה ברא את העולם, אבל הבריאה לא הגיעה לשיא השלמות. הקב"ה ברא את האדם, כדי שהאדם, כל אדם עם הייחודיות שלו, ימשיך את הבריאה ואת שכלולה. וזה ספר תולדות אדם – הקב"ה ברא כל אחד מאיתנו, כדי להמשיך את המפעל של הקב"ה, המפעל של הבריאה.