המשנה במנחות (לח.) אומרת:

תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש, ושל ראש אינה מעכבת את של יד.

ובגמרא (מד.):

תפלה של יד אינה מעכבת. אמר רב חסדא: לא שנו אלא שיש לו, אבל אין לו – מעכבת. אמרו לו: אמרת? אמר להו: לא, אלא מאן דלית ליה תרי מצות, חד מצוה נמי לא ליעביד?
ומעיקרא מאי סבר? גזירה שמא יפשע.

רב חסדא התלבט בשאלה אם מותר להניח תפילין של יד או של ראש לבד, כשאין לו את האחר. מלכתחילה סבר שאין לעשות כן, גזירה שמא יפשע, אבל למסקנה, התיר זאת – מי שאין לו שתי מצוות, שלא יעשה מצווה אחת?

הרמב"ם (ספר המצוות עשה יב – יג) לומד מכאן, שתפילין של יד ותפילין של ראש, הן שתי מצוות שונות:

והמצוה הי"ב היא שצונו להניח תפילין שלראש. והוא אמרו יתעלה, והיו לטוטפות בין עיניך…
והמצוה הי"ג היא שצונו להניח תפילין שליד. והוא אמרו וקשרתם לאות על ידך… והראיה על היות תפלין שלראש ושליד שתי מצות, אמרם בגמר מנחות (מד א) על צד התימה ממי שיחשוב שתפלין שלראש ושליד לא יניח אחד מהם מבלתי האחר אלא בהיות שתיהן לפניו יחד מאמר זה לשונו: "מאן דלית ליה שתי מצות חדא מצוה לא לעביד". כלומר מי שלא יוכל לעשות שתי מצות לא יעשה האחת, אינו כן אלא יעשה המצוה שהיא בידו ולכן יניח אי זה מהן שיהיו בידו. הנה כבר התבאר לך קראם לתפלין שלראש ושליד שתי מצות.

לכאורה, יש לשאול מדוע הרמב"ם לא אומר שמדובר בשתי מצוות, מעצם העובדה שהמשנה אומרת שתפילין של יד אינן מעכבים את של ראש ולהפך. התשובה לכך היא, שנימוק זה כשלעצמו אינו מספיק, לדעת הרמב"ם. בתחילתה של אותה משנה נאמר גם ש"התכלת אינה מעכבת את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת". ואף על פי כן, הרמב"ם (ספר המצוות עשה יד) כותב שהתכלת והלבן אינן שתי מצוות נפרדות:

והמצוה הי"ד היא שצונו לעשות ציצית… ולא תמנה בשתי מצות אף על פי שהשרש אצלנו התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, לאמרם בספרי יכול שהן שתי מצות מצות תכלת ומצות לבן תלמוד לומר והיה לכם לציצית מצוה אחת היא ואינה שתי מצות.

הרמב"ם מאריך בעניין יותר בהקדמתו לספר המצוות בשורש יא:

השרש האחד עשר שאין ראוי למנות חלקי המצוה בפרט, חלק חלק בפני עצמו, כשיהיה המקובץ מהם מצוה אחת. פעמים יהיה הצווי האחד שהוא מצוה אחת יש לו חלקים רבים. כמו מצות לולב שהיא ארבעה מינים. הנה לא נאמר כי פרי עץ הדר מצוה בפני עצמה וכפות תמרים מצוה בפני עצמה וענף עץ עבות מצוה בפני עצמה וערבי נחל מצוה בפני עצמה. לפי שאלו כלם הם חלקי המצוה…
וזה השרש דק להבין מאד. ואופן דקותו מה שאספר לך. וזה שכל מה שאמרו החכמים בו שהדבר הפלוני והפלוני מעכבין זה את זה הנה הוא מבואר שהם מצוה אחת. כמו ארבעה מינין שבלולב… הנה זה מבואר שהיא מצוה אחת…
ואמנם מקום הקושי הוא בדברים שאמרו בהם אינם מעכבין זה את זה. כי העולה במחשבה שאחר שאלו החלקים כל חלק מהם בלתי צריך לחבירו שיהיה כל חלק מצוה בפני עצמה. כמו שאמרו התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת. והנה היה אפשר לנו שנאמר שלבן ותכלת יימנו בשתי מצות לולי מה שמצאנו להם לשון מבואר במכילתא דרבי ישמעאל… הנה כבר התבאר לך שאפילו החלקים שאינם מעכבין זה את זה פעמים יהיו מצוה אחת כשיהיה הענין אחד. כי הכוונה בציצית למען תזכרו. אם כן כלל הדבר המחייב לזכרון מצוה אחת יימנה. הנה לא נשאר לנו אם כן שנביט במנין המצות לאמרם מעכבין או אינם מעכבין כי אם לענין לבד האם הוא ענין אחד או ענינים רבים כמו שבארנו בשרש התשיעי מאלו השרשים שאנחנו משתדלים לבארם.

הרמב"ם מסביר, שמניין המצוות לא תלוי בשאלה אם מדובר בחלקים של המצווה שאינם מעכבים זה את זה, אלא בשאלה אם אלו שני חלקים של עניין אחד, או שני עניינים נפרדים.

אלא שלא ברור למה לחשוב שהתפילין הם שני עניינים נפרדים. ואכן, כך מקשה הרמב"ן (בהשגות לשורש יא) על הרמב"ם:

אבל הרב (-הרמב"ם) מנה התפלין שתי מצות. ושתים (-הציצית והתפלין) אלו נשנו משנה אחת: התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת תפלה שליד אינה מעכבת שלראש ושלראש אינה מעכבת שליד.
ואם נביט לעניינם הרי התפלין ייחשבו יותר ענין אחד, שכל מה שכתוב בזה כתוב בזה והעניין בהם אחד למען תהיה תורת י"י בפינו שומה כנגד הלב והמוח משכנות המחשבה?

הרמב"ן מציע אפשרות של תשובה:

לבד אם יטעון הרב שזה המעשה אחד לבישת התכלת והלבן כאחד והתפלין שני מעשים, ולא יחשבו שני מעשים שאינם מעכבים זה את זה אלו שתי מצות. אף על פי שהוא מונה קרית שמע שחרית וערבית מצוה אחת, והקטרת בוקר וערב אחת, ושני תמידין אחת.

הרמב"ן מציע, שאולי העובדה שמדובר בשני מעשים שונים, הנחת תפילין על היד והנחתם על הראש, היא שמבדילה אותם לשתי מצוות. גם על כך הוא מתקשה, שהרי בקריאת שמע שחרית וערבית מדובר במצווה אחת[1].

באופן מוזר, יתכן והתשובה לשאלת הרמב"ן טמונה בדבריו בספר אחר – האמונה והבטחון (פרק כב). הרמב"ן דן שם בשלוש המצוות שהן אות: תפילין, שבת ומילה, ובתוך דבריו הוא כותב:

ועוד יש לנו לתת טעם אחר (-לכך שמניחים תפילין של יד לפני תפילין של ראש) שכן כתיב: "וקשרתם לאות על ידך ולזכרון בין עיניך". וטעם הדבר, מפני שתפלה של יד היא כנגד האות עצמה, והתפילה של ראש הוא הזכרון הנמצא מכח האות… והאות גורמת לזכרון, ואין הזכרון גורם לאות…

אם כן, אפשר לומר, שאכן, תפילין של יד ושל ראש מכוונים לשתי תכליות שונות במקצת, ולכן הן מהוות שתי מצוות שונות.

עוד יש לדעת, שאף שהרמב"ם מונה את מצוות התפילין כשתי מצוות, הרי שבה"ג (מצוות העשה שבהקדמה), היראים (דפוס חדש סימן שצט) והסמ"ק (מצווה קנג) כתבו שהתפילין הן מצווה אחת.

כפי שנראה לקמן, לשאלת מנין המצוות, יש גם השלכה מסויימת על ברכות התפילין.

ברכות התפילין

הגמרא במנחות (לו.) אומרת:

אמר רב חסדא: סח בין תפילה לתפילה – חוזר ומברך. סח אין, לא סח לא, והא שלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דר' יוחנן: על תפילה של יד, אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין, על תפילין של ראש, אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין! אביי ורבא דאמרי תרוייהו: לא סח – מברך אחת, סח – מברך שתים.

רש"י פירש את מסקנת הגמרא, שאם אדם לא דיבר בין תפילין של יד לשל ראש, הרי שיוצא שמברך רק ברכה אחת – לפני הנחת תפילין של יד. ואם סח, חוזר ומברך על תפילין של ראש.

לעומת זאת, התוספות (ד"ה לא סח) כותבים בשם רבנו תם:

ורבנו תם פירש: לא סח מברך אחת – לשל ראש. מברך על מצות תפילין שזו היא ברכתו. סח מברך ב' לשל ראש להניח ועל מצות וכן כתב בשימושא רבא דתפילין.

כלומר, לדעת רבנו תם בכל מקרה מברכים שתי ברכות – אחת לתפילין של יד, ואחת לתפילין של ראש. אלא שאם סח, יברך שתים על תפילין של ראש.

הרא"ש (הלכות תפילין סימן יד) הולך גם הוא בדרכו של רבנו תם, ומנמק:

וכן מסתבר (-כדעת רבנו תם). דאי נתקן ברכה על מצות על של ראש, כשהוא מניח לברך בלא של יד למה לא יברך נמי אותה ברכה כשהוא מניחה עם של יד?
ואם תאמר, ברכת להניח שבירך על של יד פוטר של ראש –  אם כן, יברך נמי להניח כשהוא מניח של ראש לבדו ולמה תיקנו ברכה אחרת.
אלא מסתבר, שעיקר תיקון הברכות כך היתה:  בתחילת הנחתם תיקנו לברך להניח, וקאי נמי על של ראש. וכשמניח של ראש מברך נמי על מצות שזו היא גמר המצוה.

טענתו של הרא"ש היא, שאם בעקרון אמורים לברך רק ברכה אחת, למה מי שמניח של רא"ש בלי של יד, מברך ברכה אחרת. אולם מצד שני, דברי הרא"ש עצמם זוקקים הסבר – למה תקנו שתי ברכות בתפילין, אחת בתחילת המצווה, ואחת בסוף המצווה?

דברים אלו מתבארים בדברי המיוחס לרשב"א על אתר:

נראה כשיטת רבינו תם ז"ל טפי. האחת, דנראה כתקון שתי ברכות לשתי תפילין, כיון דשתי מצות הן…
ואם תאמר, אם כן, דשתי מצות הן, כל אחת מצוה בפני עצמה – אמאי תקון של יד "להניח" דמשמע התחלת מצוה, ובשל ראש "על מצות" דמשמע דעכשיו גומר המצוה? כיון דשתי מצות הן, היה לנו לברך שתיהן בלשון אחד: או בשתיהן לברך "להניח" או "על מצות", שהרי זו אינה גמר של זו?!
יש לומר דאף על גב דשתי מצות הן, מכל מקום – כיון דקרא קאמר דמצות דשל יד תקדים לשל ראש … אם כן הוי כמאן דאמר קרא של ראש אף על גב דמצוה באפי נפשה היא והוו שתי מצות שצריכה האחת להיות קודמת לחבירתה. דכשיברך על הקודמת, יש לו לברך בלשון קדימה ועל המאוחרת בלשון גמר המצוה. ולכך מברך בשל יד בלשון התחלה ובשל ראש בלשון גמר אף על פי שאינן מצוה אחת.

הרשב"א מסביר, בדומה לרא"ש, שכיוון שמדובר בשתי מצוות, יש להן ברכות נפרדות. וכיוון שאלו לא שתי מצוות נפרדות לגמרי, אלא יש להן סדר, שנלמד מן הפסוק, תקנו להן ברכה אחת שנשמעת כברכה שלפני המצווה, בלשון "להניח", וברכה שניה, שנראית כברכה נעשית לאחר המצווה, בלשון "על מצוות"[2].

לפי דרכו של הרשב"א מובן מדוע תקנו מראש שתי ברכות, אלא שאם כן, יש לשאול, מדוע אם סח בין תפילין של יד לשל ראש, צריך לברך שתים. התשובה לכך עולה מדבריו של בעל המאור (ראש השנה יב. – יב:):

ולפי דעתי נראה לי מה טעם אמרו "סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו" אף על פי ששתי מצות הן. כיוון דכתיב בהו בתפילין של יד ושל ראש והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, צריך זכירה שתהא תכף תפלה של ראש לתפלה של יד כדי שתהא הויה אחת לשתיהן. ואם הסיח דעתו והפליג בדברים ביניהם עבירה היא בידו.
לפיכך, חוזר ומברך ברכה של תפלה של יד, וממשמש בתפלה של יד ומחזק את הקשר, ועוד מברך ברכה שניה על של ראש ותוכף שתי מצות זו לזו…

בעל המאור אומר, שמי שסח בין תפילין של יד לשל ראש בעצם הפסיק באמצע שני חלקי המצווה (למרות שמדובר בשתי מצוות שונות). ולכן, לאחר שדיבר, בעצם צריך לחזור ולהניח תפילין של יד, ולכן ממשמש ומברך על התפילין של יד, ואז מברך על של ראש[3].

לכאורה, המסקנה היא, ששיטת התוספות מבוססת על ההנחה שמדובר בשתי מצוות, ואילו שיטת רש"י מבוססת על הדעה שבתפילין יש רק מצווה אחת.

אלא שהרמב"ם (תפילין פרק ד) כותב כדעת רש"י ביחס למספר הברכות על התפילין, למרות שהוא כותב בפירוש שמדובר בשתי מצוות:

הלכה ד: תפלה של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש מפני שהן שתי מצות זו לעצמה וזו לעצמה, וכיצד מברכין על של ראש מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין, ועל של יד מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין. הלכה ה: במה דברים אמורים כשהניח אחת מהן אבל אם הניח שתיהן מברך ברכה אחת והיא להניח תפילין…

מדוע יש רק ברכה אחת, אם מדובר בשתי מצוות?

הרמב"ם עצמו מתייחס לשאלה זו בתשובה (שו"ת הרמב"ם מהדורת בלאו סימן רפח):

תשובת שאלה, על ענין שח מברך שתיים וכו' לא שח מברך אחת. ואמרתם, אמאי מברך אחת, והם שתי מצות?
אף על פי ששתי מצות הן, ואינן מעכבות זו את זו, הואיל וענין שתי המצות ענין אחד הוא מברך אחת. שענין שתיהן הזכרון, שנאמר: למען תהיה תורת יי' בפיך וגו'. ואינן דומין לברכות של נישואין שכל אחד מהן על ענין בפני עצמו…

דברי הרמב"ם בתשובה עונים היטב על השאלה למה לברך רק ברכה אחת, אלא שהם סותרים לכאורה למה שכתב בשורשים, שתפילין של יד ושל ראש הן שתי מצוות, כי עניינן שונה. ועל כרחך צריך לומר, שאף שלגבי מנין המצוות הן נמנות כשתים, סוף סוף, כיוון שאלו מצוות שנעשות ביחד, ועניינן קרוב, תקנו להן ברכה אחת[4].

סיכום

נמצאנו למדים, שיש מחלוקת בראשונים אם מצוות תפילין נחשבת למצווה אחת או לשתי מצוות. אולם, האבחנה בין מצווה אחת לשתי מצוות אינה ברורה דיה.

גם לא ברור אם יש השלכה קונקרטית לאבחנה זו. חלק מהראשונים תולים את הצורך בשתי ברכות שונות לתפילין בכך שמדובר בשתי מצוות. אבל דווקא הרמב"ם שסובר שיש שתי מצוות בתפילין, סובר באופן מפתיע, שניתן להסתפק בברכה אחת, כיוון שענייניהן קרובים מספיק.
*********************

---

[1] חילוק מעין זה מופיע גם אצל הרב אשר וייס (שיעור לפרשת בא תשס"ט. כאן):

ונראה פשוט לחלק, דיסוד הדבר פשוט בסברא. דבגדרי המצוות יש שחלקי המצוה מעכבים, ויש שאינם מעכבים. דגם במצוה דאורייתא יש לפעמים עיקר וטפל. וזה הביאור דהתכלת והלבן אינם מעכבים זה את זה, דעיקר מצות התורה שיהיו שמונה חוטי ציצית בכנפי הכסות, והצבע אינו מעכב. ומשום כך, בין שעשה כולן לבן או שעשה כולן תכלת הציצית כשרים, ואין התכלת והלבן אלא לכתחלה ולא לעכובי.
אך בתפילין של יד ותפילין של ראש, אי אפשר שלא יעכבו זה את זה אם שניהם מצוה אחת, דאיזה מהן עיקר ואיזה טפל – והלא אף אחד מן התפילין אינו מעכב על זולתו. ועל כרחך, דשניהם עיקר. ואם מצוה אחת הן, הלא פשוט דאינו יוצא בחצי מצוה. וזה פשוט.

ועיין גם בלב שמח על אתר, שמיישב את קושיית הרמב"ן מקריאת שמע ותמידים.

[2] גם הראבי"ה (תשובות וביאורי סוגיות אלף פח) כותב אגב אורחא בעניין אחר, שמי שאומר שמברכים שתי ברכות על התפילין סובר שאלו שתי מצוות, ומי שאומר שמברכים ברכה אחת, זה מפני שמדובר במצווה אחת.

[3] יש לציין, שמהרא"ש נראה שהלך אחרת מזו של הרשב"א ובעל המאור. מדברי הרא"ש נראה שהבין שמדובר במצווה אחת, שיש בה שני מעשים, וכיוון שיש בה שני מעשים, חייבו שתי ברכות. אלא ששתי הברכות מתייחסות לשני חלקי המצווה – הברכה 'להניח תפילין' מתייחסת גם לתפילין של ראש, ולכן אם סח בינתים חוזר ומברך, והברכה על של ראש מתייחסת גם לתפילין של יד. דבר זה בא לידי ביטוי בתשובה שכתב הרא"ש (כלל ג סימן ב), ובה אמר שאין לסיים את הכריכות של יד אלא קודם יניח תפילין של ראש, ורק לאחר מכן יסיים את הכריכות. והטעם – כדי להצמיד עד כמה שאפשר את ברכת 'על מצוות תפילין', גם לתפילין של יד, שהרי הברכה מתייחסת גם אליהם.

לכאורה, יוצאת נפק"מ בין הרשב"א ובין בעל המאור, שלפי בעל המאור, כשסח בינתים צריך למשמש בתפילין של יד כדי לברך, שהרי בעצם צריך להניח מחדש של יד. ואילו לפי הרא"ש, אין צורך.

[4] ועיין בשו"ת הריב"ש (סימן שפד):

מעשה אירע פה באשה אחת שילדה תאומים. והמוהל אחד והתינוקות לפניו בבית אחד. כי מנהג העיר הזאת למול בבית הכנסת. יש מי שרוצה לומר שצריך לברך על כל אחד ואחד מפני שמצאו לבעל העטור ז"ל שכתב כן. וזה לשונו והיכא דאית ליה תרי ינוקי לממהל בבי כנשתא מסתברא לן דכיון דלא אפשר לממהלינהו כחדא גופין מוחלקין נינהו וצריכי ברכה אכל חדא וחדא. ולא דמי לשחיטה דהתם אפשר למשחט תרווייהו כחדא כדגרסי' (חולין ל':) השוחט והתיז שני ראשים כאחת שחיטתו כשרה. אבל הכא לא אפשר וכו' גם הרי"ט אשבילי ז"ל כתב זה הלשון בחדושי שבת שלו.
ונראה שלא הסכימו להלכה כבודם במקומם מונח. שאם היינו צריכין בשחיטה שיהא אפשר למשחט תרווייהו כחדא איך אמרו בפרק כסוי הדם (פ"ו:) מודה רבי יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא אחת. ואין הכסוי הפסק בין שחיטה לשחיטה משום דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא. והלא כיון שאנו צריכין שיהא אפשר למשחט תרווייהו כחדא ראוי שיהא הכסוי הפסק שהרי אי אפשר לשחוט בחדא ידא ולכסויי בחדא ידא… אלא ודאי, כל שלפניו שתי מצות שהן ממין אחד וברכותיהן שוות ברכה אחת לשתיהן ואעפ"י שאי אפשר לעשותן ביחד… אבל בשתי מצות ממין אחד שברכותיהן שוות לכולי עלמא ברכה אחת לשתיהן אף אם יהיו גופין מוחלקין ואף אם אי אפשר לעשותן ביחד. ותפילין יוכיחו לדעת הרב אלפסי והרב רבינו משה ז"ל שברכה אחת לשתיהן ואעפ"י שאין להניחן ביחד שהרי מניח של יד ואח"כ מניח של ראש.
…גם בתוספתא דברכות פרק בתרא שנינו היה מהלך להפריש תרומה ומעשרות אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשרות. ובודאי כשברך על התרומה אינו חוזר ומברך על המעשר. שא"כ למה תקנו בנוסח הברכה תרומה ומעשרות, היה להם לתקן על התרומה להפריש תרומה, ועל המעשר להפריש מעשרות. אבל כיון שכללום יחד בנוסח הברכה נראה שבהפרשת תרומה ומעשר מברך ברכה אחת, אעפ"י שאי אפשר להפרישם יחד שהרי אסור להקדים מעשר לתרומה. ועל כרחך יש לו להקדים התרומה לפי שאי אפשר לצמצם.

הרי שגם לדעתו, תפילין נחשבות עניין אחד, וגם תרומות ומעשרות, אף שברור שאלו מצוות נפרדות ממש.