אנחנו אוהבים מאוד ללמוד מאברהם אבינו על הכנסת אורחים. איך הוא יושב בפתח האוהל כחום היום, למרות שהוא אחרי ברית מילה, וממתין לאורחים. איך הוא דואג לרוץ לקראתם ועומד עליהם שיאכלו ועוד ועוד.
אבל בפשטות, סיפור הכנסת האורחים של אברהם מתגמד ליד זה של לוט. גם לוט רץ לקראת האורחים, מפציר בהם להיכנס לביתו, עושה להם משתה. אבל מה שעוד יותר חשוב – לוט מסכן את עצמו בשביל להכניס אורחים. בלילה, הוא יגן עליהם בחירוף נפש בביתו, עד כדי כך שהוא מוכן לפגוע בבנותיו ולא באורחיו.
איזו הערכה מקבל לוט בסופו של דבר? המשך הסיפור מציג את לוט, בסיפור שלו במערה, באורח שלילי מאוד. קשה לומר שאנו זוכרים את לוט בחיוב, בסופו של דבר.
נדמה לי, שסיפור לוט בא בעיקר להדגיש את היותו הצדיק היחידי בסדום. אחרי הוויכוח הארוך של אברהם עם הקב"ה, מסתבר שיש צדיק בסדום. אחד. הוא כל כך אחד, שהוא לא מצליח להפוך אף אחד לדומה לו. חתניו צוחקים עליו, ואפילו אשתו בעצם מעדיפה את סדום.
זהו הבדל מהותי בין הכנסת האורחים של אברהם לזו של לוט. הכנסת האורחים של אברהם הופכת להיות עקרון יסוד בעם ישראל. אנו ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. והקב"ה מעיד על ההצלחה החינוכית של אברהם: "כי ידעתיו, למען אשר יצווה את בניו ואת אשתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". אברהם נמדד לא רק בצדקתו האישית, אלא בכך שהוא מצליח להעביר את המורשת הזו הלאה.
אני חושב על כך בהרבה הקשרים. אולי הכנסת האורחים של לוט היתה כ"כ קיצונית, שבני ביתו פשוט מחליטים לוותר מראש על האפשרות לחיקוי. אולי כשמציבים רף גבוה במידה בלתי נסבלת, אי אפשר להעביר אותו הלאה.
אבל מעל הכל, אני חושב שזה פשוט מצביע על כך, שאנשים נמדדים, במידה רבה, בהשפעה שלהם הלאה. לא רק במה שהם משיגים לעצמם, אלא באופן שבו החברה סביבם מתפקדת. האם הם מצליחים להנהיג נורמות של חסד, של יושר, של יראת שמים, או שאלו תכונות אישיות שלהם, שלא מחלחלות הלאה.