כשג'ורג' אורוול כתב את חוות החיות, הוא מתאר את שבע הדברות שהחיות בחרו לעצמן. והדיבר השביעי הוא "כל החיות שוות".
יש איזושהי תקווה, עם התרחבות משפחת יעקב, שבניגוד למה שהיה עד עכשיו בספר בראשית, כאן כל בני יעקב יהיו שווים. הלא אין כאן בן רשע שנדחה מעם ישראל. כל בני יעקב שנים עשר, כולם חלק מעם ישראל.
וכשיוסף מתחיל עם החלומות שלו, האידיליה הזו מתערערת, וכמו בהמשך הסיפור בחוות החיות, מתברר כי כל האחים שוות, ויש כאלו ששווים יותר. המשך סיפורי יוסף, עד סוף ספר בראשית, והמשך התנ"ך, מלווה מאבק, סמוי וגלוי, בין שני אחים מרכזיים – יוסף ויהודה.
אנחנו נתמקד בדמות שתופסת את מרכז הבמה בפרשת השבוע שלנו, יוסף. מצד אחד, יוסף מצליח כל הזמן. נמכר לעבד – הופך להיות אדון על כל אשר בבית פוטיפר. נזרק לבית הסוהר – תוך כמה ימים הוא המשנה לשר בית הסוהר. ובפרשה הבאה, הוא הופך מעבד עברי, למשנה למלך מצרים. לא משנה באיזה תפקיד שמים אותו, הוא מבצע אותו על הצד הטוב ביותר.
ומצד שני, יש איזושהי תחושה של פסיביות. הוא לא בוחר את דרכו, אלא היא נכפית עליו. אני לא חושב שיש דמות בספר בראשית שכמו יוסף, מתגלגלת מפה לשם בחוסר שליטה. הוא נזרק לבור, ואז נשלח למצרים ואז שוב נזרק לבית הסוהר. ואפילו כשיש לו איזשהו נסיון לשלוט בגורלו, כשהוא מבקש משר המשקים לדבר עליו עם פרעה, זה לא מצליח.
המקום שבו חל שינוי, הוא בפרשה הבאה. כשיוסף עומד לפני פרעה, הוא לא מסתפק בפתרון החלום, אלא גם מציג דרך פתרון מפורטת. והשינוי הזה, הוא מה שהופך אותו למשנה למלך מצרים, שהוא כמעט כמו המלך, עד שהמלך עצמו מפנה את כולם אליו.
יש שתי רמות של עשייה – אחריות ומנהיגות.
אחריות, זה להיות אחראי שכל מה שמצופה ממך, נעשה. שהכל נעשה כמו שצריך, בהתאם לפרמטרים, שמישהו קבע.
אבל להיות בעל חזון, לחשוב מה צריך לעשות כדי לשנות דברים, להתפתח, להתמודד עם אתגרים שרובצים בהמשך, בשביל זה לא מספיק להיות אחראי. בשביל זה צריך מנהיג.
ואלו שני אתגרים שרובצים לפתחה של כל קהילה וחברה. יש קומה אחת, שהיא לעשות את הדברים כמו שצריך. לדאוג שכל מה שעושים נעשה כמו שצריך.
ויש קומה נוספת, שהיא קומה שצופה פני עתיד. שרואה אתגרים באופק, ונערכת להתמודד איתם.
אני תוהה לעצמי, אם יוסף ראה את עצמו כסיפור הצלחה. כשהיה בבית הסוהר, הוא אומר: "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר". אני מסכן. נגנבתי. איני בביתי, ועוד הגעתי לכלא, שלא באשמתי.
האם כשהוא עלה לגדולה, והיה משנה לפרעה, הוא הרגיש 'על הגל'? אלו שמות בניו: "מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱ-הִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי, אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱ-הִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי". גם בשיא הצלחתו, יוסף מרגיש מנותק מהמשפחה.
וכשהאחים מגיעים סוף סוף למצרים, עדיין זה לא סיפור הצלחה. ראשית, הוא בכלל לא מייחס משהו לעצמו "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-הִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה". ובסוף ימיו, ברור לו שהוא מת במקום הלא נכון, וכל מאוויו הם לשוב הביתה, שלכל הפחות עצמותיו ינוחו בשלום.
מעבר לעובדה שיוסף נמצא בגלות, אני חושב שמשהו שמאפיין אותו זה סוג של להיות "מספר 2". הוא היה 'קצין המבצעים' של פוטיפר. איננו גדול בבית הזה ממנו, מלבד אשתו והלחם שהוא אוכל. אחרי כן הוא היה קצין המבצעים של שר בית הסוהר, ובסופו של דבר, הוא המשנה למלך מצרים.תמיד מספר 2. תמיד מבצע תפקידים שאחרים מגדירים אותם.
ואם נרחיק נדוד, יש איזושהי תחושה, שמשיח בן יוסף הוא מספר 2 של משיח בן דוד, כי בסופו של דבר, מי שנבחר להיות המנהיג הסופי של עם ישראל, זה יהודה.
אז מצד אחד, יש כאן דגם אחד של בכורה, של הנהגה, שהוא היכולת לעשות את הדברים כמו שצריך, ולהיות כל הזמן בשביל אחרים. היכולת לומר 'חסר גלגל אני גלגל', לדעת כיצד לבצע כל תפקיד על הצד הטוב ביותר, כששם שמים שגור בפיך, זו מעלה גדולה מאוד. זה ביטוי חשוב של אחריות, שמזכה את יוסף בהיותו "בכור אחיו".
ומצד שני, משהו חסר. חסר היכולת להעמיד חזון, ולהוביל אל החזון הזה. מי שעושה את זה, בפרשת ויגש, זה יהודה, שיודע להגיד לאבא שלו שצריך לרדת למצרים שוב, ולא לשקוט על השמרים בארץ, כדי להתמודד עם הרעב בארץ כנען.