לפני כמה זמן, נתתי מבחן באחת הכיתות שלי, והציון הממוצע היה קרוב לנכשל. אחד התלמידים שלי, שהוא בחור חכם מאוד, הרגיש ממש רע עם הכישלון שלו (הוא באמת נכשל), ובא לדבר איתי. חלק חשוב מהשיחה הוקדש לעצם העובדה שכישלון הוא לא אסון, אלא הזדמנות ללמוד משהו. סיפרתי לו שיש הרבה מקומות שבהם מקובל תהליך שנקרא 'למידה מכשלונות'. שבו אדם מספר לחבריו לקבוצה על כישלון שחווה, ועל מה שהוא למד ממנו. לפעמים גם הקבוצה עוזרת לו ללמוד מהכישלון.
כדי שתהליך כזה יתרחש, כמובן צריך שאנשים יהיו מוכנים לספר על הכישלונות שלהם. וזה דורש, בתורו, התנהגות מתאימה מחברי הקבוצה. אם התגובות יהיו לעג, צקצוק שפתים ועוד, אין סיכוי שאנשים ירצו לספר על כשלונותיהם.
השבוע אני רוצה לשוב אל אופיו של יוסף, שעסקנו בו גם בשבוע שעבר, בפן אחר. יוסף מדגים, לאורך כל הדרך, את הייחודיות שלו. הוא לא הולך עם העדר. יש לו חלומות, שם שמים שגור בפיו גם כשהוא בבית פוטיפר ובבית הסוהר. הוא מדגיש שהוא לא פותר את החלומות בעצמו אלא ע"י הקב"ה. והחשיבה העצמאית שלו גורמת לו להיות זה שמציע את הפתרון המקורי, שמציל את מצרים בסופו של דבר.
קראתי לאחרונה מאמר נחמד של אבי רט, שאומר שתכונת הנון קונפורמיזם, היא הלב של חנוכה. להיות מעטים מול רבים דורש מהמעטים לא להסכים ללכת עם העדר. להחליט לא להתייוון, זה להחליט לעמוד על הייחודיות שלנו. והיכולת של אדם להדליק את האור בלב החשכה, ולא לפחד לומר – זה אני. כך אני חושב, ולא אכפת לי בכלל שאחרים חושבים שהם אור ואני חושך.
אז כמובן, את עיקר העבודה של טיפוח הייחודיות, צריך כל אחד לעשות עם עצמו. לא לפחד לשאול שאלות, לא לפחד לחפש תשובות במקומות לא שגרתיים, ולא לפחד להחזיק בדעות לא שגרתיות. אומץ, גבורה, אלו תכונות של חנוכה.
אבל גם כקהילה וכחברה, יש לנו מה לתרום לעניין. כמו בהקשר של למידה מכשלונות שהזכרנו קודם, קהילה יכולה להיות מקום שלא מעודד שיח על כשלונות, וקהילה יכולה להיות מקום תומך, מקום שמאפשר לאנשים להביע את הייחודיות שלהם, בדרך שגם יוצרת איזושהו ביחד, שנבנה על הבסיס המשותף, וגם מאפשרת את השונות של החברים השונים.