איך אנחנו מגיבים לכישלון? כשאדם מנסה משהו ולא מצליח, איך הוא מגיב?
לצורך הדיון, נתעלם מסוג התגובה הרגיל למדי – זה לא אני אשם, אלא מישהו אחר. ונתמקד בדברים 'בונים' יותר.
פעמים רבות, התגובה היא 'בפעם הבאה אני צריך להתאמץ יותר'. עוד תגובה היא 'טוב, זה כנראה לא הכיוון שלי'. אבל האם יש משהו שלישי?
איך מגיב עם ישראל לגזירה שלא להיכנס לארץ ישראל. זהו כישלון של העם, והם מודעים אליו. במידה מסויימת, התגובה שלהם היא בסגון של 'בואו נתאמץ יותר'. המעפילים. לא באנו כשהיה קל, ננסה שוב. אבל גם האפשרות הזו נלקחת מהם.
ומצד שני, הפתרון ש'זה לא הכיוון שלנו' הוא גם כן לא נכון. הקב"ה לא משאיר את עם ישראל לתמיד במדבר. התכלית של עם ישראל היא עדיין הכניסה לארץ ישראל. אז מה המסקנה שדור המדבר צריך להפיק לעצמו?
ככל הנראה, המסקנה המתבקשת היא, שאמנם ארץ ישראל היא היעד, אבל אנחנו עוד לא בשלים להיות שם. יש משהו בתהליך ההתפתחות של עם ישראל שעוד לא הגיע, ועוד לא מאפשר להיות בארץ.
ארבע מאות שנה אחרי כן, גם דוד המלך מקבל תשובה דומה. דוד רוצה לבנות את בית המקדש, אבל הקב"ה אומר לו שהמצב עוד לא בשל. רק הבן שלו יגשים את החלום הזה.
אז כמובן, שאלת השאלות היא איפה עובר הגבול בין האמירה שאנחנו צריכים להתאמץ יותר, ובין האמירה שהדור עוד לא בשל. האם אנחנו אמורים לעלות לארץ, או להישאר בגלות עד שהזמן יבשיל. האם לבנות את בית המקדש, או שעם ישראל עוד צריך להשתפר. אני לא יודע איך יודעים את התשובות לשאלות האלו, אבל אני חושד שהרבה פעמים, התשובה היא באיזשהו מקום באמצע.
אפשר לחשוב שהגיעה העת לבנות מדינה, אבל זה לא אומר שאנחנו יודעים איך בדיוק נראית 'מדינת הלכה', ולא אומר שאנחנו בשלים לזה לגמרי.
אפשר לחשוב שהגיע העת לבנות את בית המקדש. אבל זה לא אומר שאנחנו יודעים איך בדיוק לעשות את זה, ושאם רק היו נותנים לנו את המפתחות, היינו יודעים מה לעשות.
ואני חושב שזה נכון ביחס להרבה מאבקים שלנו כאן בארץ. הציבור הדתי, לסוגיו השונים, יודע לתאר, בקווים כלליים, את היעדים. אבל זה לא אומר שאנחנו יודעים בצורה חדה וברורה, כיצד נראית הדרך מכאן לשם. לא ידענו כיצד בדיוק נראית הדרך להקמת מדינה, להפעלת שמיטה כאן במדינה ועוד ועוד. העובדה שאנו מייצגים את התורה לא אומרת שאם רק יתנו לנו את המפתחות, נדע לעשות נכון.
זה מחייב אותנו לא לזנוח את החזון והחלומות שלנו, אבל כן לחפש את הדרך אליהם מתוך יותר ענווה. זה מחייב אותנו להקשבה, לנכונות לביקורת. אבל מתוך ידיעה, שדווקא אלו, מובילות אותנו אל היעדים שלנו.