סוף פרשת שופטים עוסק בדיני מלחמה. אחד הדינים המוזכרים בפרשה הוא דין שאינו קשור דווקא למלחמה, והוא איסור בל תשחית:

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ:

התורה מנמקת את האיסור להשחית את העץ במילים ' כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר', והמפרשים נחלקו בשאלה כיצד לקרוא את המילים האלו.

רש"י מפרש מילים אלו כמשפט תמיהה:

כי האדם עץ השדה – הרי כי משמש בלשון דלמא. שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר למה תשחיתנו.

על פי רש"י, התורה בעצם אומרת שמלחמה בין בני אדם היא עסק של בני אדם. אסור לנו לערב את הטבע במלחמה זו. גישה זו מתאימה גם לדברי המדרש בקהלת רבה:

בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן. ואמר לו: ראה מעשי, כמה נאים ומשובחים הם. וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך.

האדם אחראי להגן על הטבע.  הטבע הוא ישות עצמאית, שהתורה מגינה על האינטרסים שלה.

אולם, אבן עזרא מציג גישה שונה:

וזה פירושו, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה, והטעם: כי חיי בן אדם הוא עץ השדה. וכמוהו: כי נפש הוא חובל (דברים כד, ו), כי חיי נפש הוא חובל.

אבן עזרא אומר, שהעצים נחוצים לחיי האדם, האדם תלוי בעץ השדה. ועל כן יש להימנע מבזבוז של משאבי טבע סתם כך. לדבריו, אין כאן קריאה להגן על 'אמא טבע' מפני סכסוכיהם הזמניים של בני האדם, הטבע מסור בידינו כדי להשתמש בו, אלא יש כאן קריאה להגן על בני האדם מפני בזבוז מיותר של משאבי הטבע.

הנודע ביהודה (תניינא, יורה דעה סמן י) ממשיך את דרכו של האבן עזרא, ואומר שאיסור בל תשחית הוא רק בדברים שיש איזשהו סיכוי שיהיו לשימוש האדם. מסיבה זו הוא אומר שאין איסור של בל תשחית לצוד חיות ביער, שהרי אין הנאה לאדם בחיות אלו בחייהן:

שלא ישחית דבר שיכול האדם ליהנות ממנו לא ישחית ויפסיד אותו ההנאה ואולי אפילו בדבר של הפקר שייך זה אבל דבר שאין בו הפסד לשום אדם לא שייך בל תשחית, וא"כ הני חיתו יער כל זמן שהם בחיים אין בהם שום הנאה לאדם רק עיקר הנאה במותן בעורותיהם ובבשרם ואיך נימא שיהיה אסור להמיתם משום בל תשחית.

אמנם, ישנה גם גישה שלישית. איסור בל תשחית מופיע ברמב"ם בהלכות מלכים (פרק ו):

הלכה ח: אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר לא תשחית את עצה, וכל הקוצץ לוקה, ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה. הלכה ט: כל אילן סרק מותר לקוץ אותו ואפילו אינו צריך לו, וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט שאינו ראוי לטרוח בו, מותר לקוץ אותו, וכמה יהא הזית עושה ולא יקוצנו, רובע הקב זיתים, ודקל שהוא עושה קב תמרים לא יקוצנו. הלכה י: ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית, ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם.

הרמב"ם כותב, שבכל חפץ שהוא, ישנו איסור לאבד אותו בדרך השחתה. מותר לכרות עצים לצורך, אבל אסור לכרות עצים סתם. מותר להרוס בנין לצורך, אבל אסורה השחתה סתם.

האם כל חפץ בעולם הוא חייו של האדם? קצת קשה לומר זאת. מדוע, אם כן, אסרה ההלכה השחתת כל חפץ שהוא? בספר החינוך (מצווה תקכט) נימק זאת כך:

שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם, ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקין שמחים בהשחתת עולם והמה משחיתים…

פעולת ההשחתה אסורה לא בגלל שהיא מבזבזת משהו שעומד לשימוש האדם, אלא מעצם העובדה שאדם משחית. ההשחתה היא מידה לא בריאה. מטרתנו היא לבנות, ולא להרוס. אין כאן קריאה להגן על הטבע, כפי שראינו בפירושו של רש"י, המוקד הוא האדם. אלא שהדיון הוא לא על התועלת הפיסית שמקבל האדם מהחפץ, אלא על התועלת הנפשית, שאדם מקבל מכך שהוא מרחיק מעצמו את הרצון להשחית דברים סתם כך.