מטבע הדברים, המחשבות השבוע מופנות בעיקר לתכנון של חודש אלול. מחשבות ראשוניות על כיוון של תהליך תשובה. הכנות למסע העצמי שמנסים לעשות במהלך ימי התשובה שאנו בתחילתם.
מתוך שלל המצוות בפרשה, אני בחרתי להתמקד במצווה שעל פניו אין בה הרבה חידוש: "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-הֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ". עד כדי כך נראה שאין בה חידוש, שחז"ל תוהים כבר, מה בין איסור זה ובין איסור גזל סתם כך. ואכן, רש"י כבר מביא את מדרש התנאים שאומר, שהתורה רוצה לומר, שמי שנמצא בארץ ישראל ומזיז גבול, עובר בשני לאווים.
אבל אולי בשל כך, יש כיוונים פחות 'פשטיים' של האיסור הזה. במדרש: "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים – מכאן אמרו שלא ישנה אדם ממנהג שנהגו ראשונים". רבנו בחיי: "ואפשר לומר שיכלול הכתוב אזהרה לקדמות העולם, כי הכופר בחדוש יקרא "משיג גבול" כי הוא משיב אחור אמונת חדוש העולם שהוא גבולו של הקדוש ברוך הוא שחדשו והגבילו בזמן רצונו".
הרב חיים זייצ'יק (שייך לעולם של תנועת המוסר) לוקח את הדברים באיזשהו מובן לדיון הכללי בחשיבות של עמידה על גבולות:
…בבעל הטורים "סמך לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים לרוצח שלא תאמר הואיל ומותר להרוג הרוצח אסיג גבולו שלא יהא ממונו חמור יותר מגופו". הנטיה הטבעית באדם היא שלא לשמור על הגבול, הוא עומד ומצפה לאותו הרגע ולהזדמנות שיהיה יכול להתפשט ולהגשים שאיפות נסתרות, והיצר מפתה אותו בשעה ובדבר שמותר לו לעבור על הגבול ולבצע רצונות אף בדבר שאיננו מותר, מתוך הסתמכות על ההיתר, כמו בענין שלפנינו שמותר ומצוה להרוג את הרוצח, והוא מוצא אז שעת כושר מתאימה להתיר לעצמו לשדוד את ממונו, עושה קל וחומר, ומה אם החמור מותר, כלומר אם מותר להורגו, הרי בודאי שמותר לשדוד ממונו, אבל התורה מיד מגיבה ואומרת, עד כאן מה שמותר לך, עד כאן מה שאתה מצוה, ואת זה עליך לעשות, אבל לא יותר, אל תנצל את השעה הרצויה לך לעשות הנאה לעצמך בדבר שאיננו מותר, אל תעבור את הגבולין. ולימוד גדול הוא זה, איך על האדם לשלוט על עצמו שלא יעבור את הגבולות, אלא הכל במידה ובלב טהור, חק נתן ולא יעבור.
ואני חושב, שבמובנים רבים, זה הכיוון שמנחה אותי בחודש אלול הנוכחי. אנחנו חיים בעולם שמערבב גבולות. כל אחד מאיתנו קם בבוקר, ויש לו מליון משימות לעשות. ובנוסף, בכל מקום שהוא הולך, הוא מחובר לפלאפון, ויש לו כל הזמן שיחות וקשרים עם אנשים שעושים משהו לגמרי אחר ממה שהוא עושה עכשיו. וככה, אנחנו מתרגלים להיות 'מעורבבים' כל הזמן. מנהלים שיחות מהפלאפון תוך כדי שיחה עם מישהו אחר, מקבלים הדעות מהעבודה כל שעות היממה, מקבלים הודעות מהבית כל שעות העבודה וכן הלאה.
יש בזה ברכה. אדם יכול להיות מחובר לתורה למשל, בכל מיני מקומות. אני יכול לעמוד בתור בסופר, וללמוד תורה או לקרוא תהילים. אבל יש בזה גם קללה. כי מתקשים להתרכז במה שעושים עכשיו. כל הזמן עסוקים באינספור דברים שמסביב.
וזו העבודה שאני נוטל לעצמי בחודש אלול. לנסות להפריד יותר. כשאני עם הילדים, להיות יותר עם הילדים. כשאני לומד, להיות שקוע בלימוד. כשאני מתפלל, להיות שקוע בתפילה. לעשות את המאמץ לא להשיג גבול.
הרב קוק מתייחס לעניין במוסר אביך (פרק ב אות ב), ומדגיש בסוף, שעל ידי ההתרכזות במה שעושים ברגע הנתון, ומציאת המקום של עבודת ה' בכל מעשה בנפרד, "ומזה יִמצֵא כבודו של הקב"ה בתכלית".