מצוות ערלה מפורשת בתורה (ויקרא יט):

(כג) וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: (כד) וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לה': (כה) וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם:

כלומר, מי שנוטע אילן, הפירות שגדלו באילן אסורים בהנאה בשלוש השנים הראשונות. בשנה הרביעית, יש לאכול את הפירות בירושלים, וזה הנקרא 'נטע רבעי', ומהשנה החמישית, הפירות מותרים.

לטעמה של המצווה התייחסנו כאן. נציין בקצרה, שלושה טעמים: לדעת הרמב"ם, איסור ערלה קשור לעבודה זרה, לדעת האבן עזרא, האיסור קשור לכך שהפירות אינם טובים לאכילה, ולדעת הרמב"ן, איסור ערלה קשור לנטע רבעי – פירות האילן אסורים, עד שיהיו טובים מספיק כדי להביא אותם לירושלים, וזה קורה רק בשנה הרביעית, שנת הנטע רבעי.

עוד יש לציין, שאף שהפסוק אומר "כי תבואו אל הארץ", הרי שאיסור ערלה נוהג גם בחו"ל, אלא שבארץ הוא יש בו איסור לאו, ובחו"ל, אסור מהלכה למשה מסיני. מלבד הנושא של מלקות, שהוא נפק"מ בין הארץ לחו"ל[1], יש הבדל נוסף, כי בארץ, ספק ערלה אסור, כדין כל ספק איסור תורה, אבל ההלכה למשה מסיני בחו"ל היא שרק ודאי ערלה אסור, וספקה מותר. לא רק בספקות במציאות מקילים בהלכות ערלה בחו"ל, אלא גם בספקות בהלכה, ולכן הכלל הנקוט בידינו, "כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ" (ברכות לו:).

העצים שבהם נוהג דין ערלה

נטיעה לצורך מאכל

המשנה בתחילת מסכת ערלה (משנה א) אומרת:

הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה ר' יוסי אומר אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג הפנימי חייב והחיצון פטור:
פירוש המשנה לרמב"ם: אמר ה' ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו, כל שנתכוון בו למאכל חייב בערלה, אבל אם נתכון בנטיעתו לעשות ממנו סייג או לקחת ממנו עצים אינו חייב בערלה.

כלומר, בשביל להתחייב בערלה, צריך שהעץ יהיה נטוע לשם מאכל.

ובירושלמי (שם הלכה א):

תני רבן שמעון בן גמליאל אומר במה דברים אמורים, בזמן שנטע לסייג ולקורות ולעצים דבר שהוא ראוי להם. נטע דבר שאין ראוי להם חייב.
יאות אמר רשב"ג מאי טעמא דרבנין?
אמר רבי זעירא בִּמְּשַׁנֶה סדר נטיעתם: לעצים ברוצף לקורות במשפה לסייג מקום הסייג מוכיח עליו.

כלומר, לדעת רשב"ג, רק אם אדם נטע לסייג עץ שראוי לכך, הוא פטור מערלה. אבל אם אין העץ ראוי לכך, אין זה נחשב נוטע לסייג. הירושלמי אומר שסברת רשב"ג טובה, ואם כן, מה דעת רבנן במשנה שאינם סוברים כך?

תשובתו של הירושלמי היא "במשנה סדר נטיעתם".

הרא"ש (בפירושו למשנה) הבין, שאכן אם לא נוטע באופן שניכר שהעץ נטוע לסייג או לקורות, הרי שהוא חייב בערלה, ואין הולכים אחר הכוונה, אלא אם כן המעשה מוכיח עליה. אבל הרמב"ם (הלכות מעשר שני פרק י הלכה ב) לא הזכיר סייג זה. וכתב הב"י (יו"ד רצד), שרבי זירא בא לומר, שכיוון שבדרך כלל כשנוטעים לסייג ולקורות עושים זאת באופן שניכר שכך נעשו, לכן רבנן אינם מסכימים עם רשב"ג, ואומרים שלעולם הנוטע לקורות פטור, אף אם אין הדבר ניכר.

בשולחן ערוך (סעיף כג) פסק כדעת הרא"ש, שצריך שיהיה ניכר שנוטע לצורך שאינו צורך אכילה[2].

נוטע לרבים וברשות הרבים

משנה ב במסכת ערלה:

הנוטע לרבים חייב ר' יהודה פוטר. הנוטע ברשות הרבים… והעולה מאליו חייב בערלה:

בביאור מחלוקת רבי יהודה וחכמים אומרת הגמרא בפסחים (כב: – כג.):

דתניא "לכם" לרבות את הנטוע לרבים. רבי יהודה אומר להוציא את הנטוע לרבים.
מאי טעמא דתנא קמא? דכתיב "ונטעתם" ליחיד משמע לרבים לא משמע כתב רחמנא לכם להביא את הנטוע לרבים ורבי יהודה ונטעתם משמע בין לרבים בין ליחיד ולכם בין יחיד בין רבים משמע הוי רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט.
רש"י: לרבים – לצורך רבים, כגון באמצע הדרך לכל עובר. ונטעתם ליחיד משמע – דאין דרך רבים לנטוע, ולכל חד וחד קאמר ונטעתם.

הירושלמי אומר, שהדין של הנוטע לרבים הוא 'בנוטע בתוך שלו'. וכן כתבו התוספות בפסחים (שם ד"ה נטוע לרבים), לאפוקי מדברי רש"י, וכן כתבו הרא"ש (בפירוש המשנה) והרמב"ם (שם הלכה ד).

אמנם, דברי רש"י נכונים גם הם, שהרי המשך המשנה הוא שהנוטע ברשות הרבים, ואפילו העולה מאליו חייבים בערלה, כך שברור שגם הנוטע ברשות הרבים ממש חייב בערלה.

הרמב"ם (שם) סובר, שהדין של הנוטע לרבים הוא רק בארץ, אבל בחוץ לארץ, הנוטע לרבים פטור. אבל הטור כותב שהרא"ש לא חילק בכך, וגם בשולחן ערוך (סעיף כה) לא חילק בכך.

העולה מאליו

באותה המשנה נאמר שהעולה מאליו חייב בערלה. על כך כותב הירושלמי (הלכה א):

רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוצדק: גפן שעלת במקום חורשין פטורה מן הערלה. אמר ר' יוסי אפילו נטעה. והתנינן העולה מאליו חייב בערלה. תמן כשנטעה במקום ישוב ברם הכא שנטעה במקום חורשין.
אמר רבי ליעזר הדא דתימר כשאינה עושה כדי טפילתה אבל אם היתה עושה כדי טפילתה חייבת.

לפי הירושלמי, אם עץ גדל מעצמו במקום שאינו מקום יישוב, הוא פטור מעורלה, ואפילו אם ניטע שם, אם העץ אינו עושה מספיק פירות כך שיהיה שווה להביא את הפירות למקום יישוב, הרי הם פטורים מן הערלה.

לא מבואר להדיא מה הדין בעולה מאליו במקום ישוב. אבל הרמב"ם (הלכה ה) כותב, שבמקום היישוב אם עלה מאליו ברשות היחיד, חייב, ומשמע, שברשות הרבים פטור כשהוא במקום יישוב.

בדרך אמונה (שם סקמ"א) כתב שני נימוקים מדוע העולה מאליו חייב לדעת הרמב"ם דווקא כשעולה ברשות היחיד.

• אם עולה מאליו ברשות הרבים, מסתמא לא ניחא להם בעץ והוא עומד להיעקר.
• בשם הר"ש משנץ כתב, שאם אדם נטע, הולכים אחר מחשבתו שחשב למאכל, אף שנטע ברשות הרבים. אבל אם עלה מאליו, אז הולכים אחר רוב בני האדם, שמן הסתם משתמשים בו לעצים ודברים אחרים.

והביא גם אור זרוע שכתב שעולה מאליו במקום היישוב חייב בכל מקרה, ושכן סתם החזון אי"ש (דיני ערלה אות לד).

כהמשך לדברי הר"ש משנץ שהביא ה'דרך אמונה' ניתן לומר שכאשר האילן לא גדל במקום יישוב, הוא לא נחשב 'עץ מאכל'[3].

יש לשים לב, שבנקודה הזו נבדל דין הערלה מדין תרומות ומעשרות. שכן, בתרומות ומעשרות ההפקר פטור, ואילו בערלה גם עצי הפקר, ואפילו עצים שעלו מאליהם חייבים, אם הם נחשבים עצי מאכל. וממילא, גם עץ שנטע אותו גוי יהיה חייב בערלה, כמבואר במשנה.

הגדרת אילן

גזעו מחליף

השאלה מה נחשב עץ ומה נחשב שיח או עשב רלוונטית למספר תחומים בהלכה. להלכות כלאי הכרם (שכן אסור לזרוע ירק בכרם, אבל מותר לזרוע אילן בכרם), להלכות ברכות הנהנין, ולהלכות ערלה.

הדיון המרכזי בסוגיה זו הוא בהלכות ברכות. המשנה בברכות (מ.) אומרת:

משנה בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא.

ובגמרא שם:

גמרא: היכא מברכינן בורא פרי העץ, היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק. אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק, לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה.
רש"י: גווזא – הענף של עץ. מפיק – פירי אחריני.

על פי דבריו של רש"י יוצא, שאם ענפי העץ לא נשארים משנה לשנה, אין זה נחשב עץ, אלא שיח, שמברכים עליו בורא פרי האדמה.

ברא"ש (סימן כג) נראה אחרת:

ובגמרא קאמר כל דבר שעושה פירות משנה לשנה נקרא עץ אבל כל דבר שצריך לזורעו בכל שנה נקרא פרי הארץ ועוד אומר סימן אחר בתוספתא דכלאים: "כל שמוציא עליו מעיקרו עשב הוא ומברך עליו בורא פרי האדמה וכל שמוציא עליו מענפיו אילן הוא ומברכין עליו בורא פרי העץ".

הרא"ש אומר, שכדי שמשהו יחשב 'פרי האדמה' ולא פרי העץ, צריך לזרוע כל שנה מחדש. ואם כן, כאשר הגזע קיים משנה לשנה, אף שהענפים לא נשארים, אין זה נחשב פרי האדמה, אלא פרי העץ.

בטור (אורח חיים סימן רג) כתב:

סימן לידע איזהו פרי עץ או פרי האדמה כל אילן, שעושה פירות משנה לשנה נקרא פרי העץ אבל כל דבר שאין שרשיו נשארין בארץ וצריכין לזורעו בכל שנה נקרא פרי האדמה, הילכך היה אומר ה"ר יצחק תותין הגדלין בסנה וכיוצא בהן מברכין עליהן בורא פרי העץ שמין אילן הם, וה"ר יוסף כתב שיש לברך עליהן בורא פרי האדמה לפי שמצא בתשובת הגאונים כל אילן שיבש בסיתוא וכלו גוזיה וטרפיה לגמרי והדר פארי משרשיו מברכין עליו בורא פרי האדמה ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה נוהג כדברי ר"י.

בדברי הגאונים המובאים בטור ניתן להצביע על שתי אפשרויות – או שצריך שהגזע ישאר משנה לשנה, אף שהענפים לא נשארים, כדי להגדיר את הצמח כאילן, או שאפילו אם גם הגזע כלה, ורק השורשים נשארים, ואין צורך לזרוע מחדש, הרי זה נחשב כאילן ולא כפרי האדמה.

גם מדברי התוספות (בגמרא שם) נראה כשיטת הגאונים:

איתיה לגווזא והדר אתי – מהכא נראה דתותים ופריזיי"ש ובונטונ"ש וכיוצא בהן צריכין לברך עליהם בורא פרי העץ שהרי דרך העץ להתקיים ימים רבים וכי שקיל הפרי בשנה זו הדר אתי פרי באותו העץ עצמו.
מיהו הרב רבי מנחם הביא ראיה מירושלמי דמסכת כלאים דמברכין על כל מיני דאטד בורא פרי האדמה דקאמר התם ההגין ואטדין מין אילן הם ואינן כלאים בכרם ופריך והתניא אלו הן מיני דשאים הקונדס והאטד ומשני תמן לברכה והכא לכלאים אלמא לענין ברכה מיני דשאין.

התוספות מציינים, שבירושלמי עולה, שהאטד נחשב אילן לגבי כלאים, אבל לגבי הלכות ברכות הוא אינו נחשב כלאים.

הרא"ה (חידושים לברכות על המשנה לט: ד"ה ועל דבר שאין גידולו מן הארץ) כתב להסביר את החילוק:

ואף על פי שלענין כלאים שנינו בהם כלל אחר, ששנו שם כל שמוציא עלין מעצו הרי זה אילן משרשיו הרי ירק, התם הוא דלענין גופיה אי איכא לחשובי ירק או לא, אבל לענין פרי אי לחשובי פרי העץ או לא אין למדין אותו אלא מכלל זה.

בשולחן ערוך פסק כדעת הגאונים, שצמח שגזעו כלה וחוזר וצומח מן השורשים, מברכים בורא פרי האדמה.

ובחזון אי"ש (ערלה סימן יב אות ג) כתב שגם לגבי ערלה, אם השורשים קיימים, נחשב כאילן.

אילן שאינו עושה פירות יותר משלוש שנים

החזון אי"ש  (שם) כותב:

ונראה דגזע המתקיים שנתים או שלש שנים, ואחר כך הגזע כלה, והשרש קיים ומוציא גזע אחר, או שגם השורש כלה וחוזר וצומח מזרע הנופל, כל שאין מתקיים עד אחר ערלה ואחר רבעי ודאי לאו אילן הוא. דאין סברא שיהא אילן שפירותיו לעולם אסורים.

כלומר, לדעת החזון אי"ש, כאשר האילן אינו עומד להתקיים יותר מאשר שלוש שנים, זה אומר שהוא אינו נחשב כאילן, ואין בו איסור ערלה. 

לדברי החזון אי"ש יש ביסוס מסויים בדברי הרמב"ם (פרק י הלכה א):

כל שהוא חייב בערלה יש לו רבעי, וכל שפטור מן הערלה אינו חייב ברבעי שנאמר שלש שנים יהיה לכם ערלים וגו' ובשנה הרביעית.

דברי הרמב"ם מתאימים דווקא לטעם שכתב הרמב"ן לגבי מצוות ערלה, שהיא הכנה לאיסור נטע רבעי. ועל כל פנים, לכאורה בהמשך לדבי הרמב"ם ניתן לומר שעץ שלא יכול להגיע לכלל נטע רבעי, אין בו איסור ערלה.

אמנם, שאלה זו נידונה כבר אצל קודמים לחזון אי"ש. הרדב"ז (חלק ג סימן תקלא) דן בפרי בשם 'ברינגאן' – חצילים – האם יש בו איסור ערלה.

על פי התיאור של הרדב"ז, מדובר בצמח שצריך לזרוע אותו מחדש כל שנה. אם כן, הוא לעולם לא יצא מכלל עורלה. על פי דברי הרדב"ז, עץ כזה אסור באכילה לעולם.

החלק הראשון של תשובת הרדב"ז דן בשאלה, אם מדובר בעץ, בהתבסס על מחלוקת הראשונים שהזכרנו לעיל לגבי צמח שגזעו מחליף. לאחר מכן דן הרדב"ז בטענה שמביא החזון אי"ש:

ואם תאמרף דנהי נמי דהוי לענין כלאים ולענין ברכה אילן אבל לענין ערלה לעולם אימא לך דפטור דכל שישנו ברבעי ישנו בערלה והנהו ברינגא"ן הואיל וליתנהו ברבעי דהא לא מטו להכי ליתנהו בערלה.
לא קשיא כיון דתלמודא לא דריש לה אנן נמי לא דרשינן לה הכי וכל שכן להקל ולפטור מן הערלה.

מדברי הרדב"ז ברור שהוא לא הסכים עם החזון אי"ש. וראיתי שגם במנחת שלמה (חלק א סימן סט) וציץ אליעזר (חלק ב סימן טו) כתבו להחמיר בזה.

אמנם, בהמשך מביא החזון אי"ש סברא נוספת להתיר אילן שכזה:

ולמה שכתבתי לעיל, כל שאין מתקיים יותר מג' שנה, הוא בכלל דברי הגאונים שאין הזרע מתקיים, ובין שחוזר השורש ומוציא גזע אחר, ובין כשהשורש גם כן כלה וצריך לזרוע מחדש, הוי בכלל עולה מן השורשים.

כלומר, גם עץ שנשאר משנה לשנה, אבל הוא לא באמת רב שנתי, כי הוא כלה לאחר כמה שנים, נחשב ירק ולא אילן.

אמנם, הציץ אליעזר עצמו מזכיר כמה גדרים אחרים לגבי אילן:

אבל יש בזה גם אופני היתר, כי הרי העולם נוהגים כולם היתר לאכול הבדינג'אן הנ"ל וכמו שמעיד כבר הכפתור ופרח בעצמו וכן הרדב"ז שם… ומשום זה הרדב"ז כשעלה לא"י וראה שכולם נהגו בו היתר כותב שם בסוף תשובתו טעם חדש להיתר הפרי הזה משום שאין בכל מיני אילן שזורעין הגרעין ועושה פרי בתוך שנתו כזה. הלכך ירק הוא…

וכן הברכי יוסף שם כותב, שהמהר"ם אלשיך לכך היה אוכל אותם כי היה אומר שהוא ירק לפי שכל אילן שעושה פירות בכל שנה הולך ומשביח וזה האילן של הבאדינג'אן שנה ראשונה הוא טוב ומתוקן בשנה שנית גרוע מעט והוא מר קצת ובשנה השלישית הוא מר הרבה שאינו ראוי לאכילה ע"י הדחק וזה מורה שהוא ירק.

והרדב"ז כנראה שלא תפס סימן זה של המהר"ם אלשיך לומר שמשום זה נקרא ירק, שהרי כותב שם בתשובתו: אבל [המין] השחור גזעו מחליף ואינו יוצא משנה שלישית כי שנה ראשונה ושנייה הם ראויים למאכל והשנה הג' הוא רע למאכל ויפה לזרע ומשלישית והלאה אינו עושה כלום נמצא כל זה הפרי ודאי ערלה וכו'. הרי שאף שמזכיר בהדיא שהפרי הולך ורע, בכל זאת סובר שזה אינו מעלה כלל להוציאה מתורת אילן ומדין ערלה.

והלקט הקמח הנדפס ביו"ד סוס"י רצ"ד מוסיף עוד טעם להיתר… אם כן כל דבר שמינו שפל וקצר יש לדונו שהוא ירק ע"ש, וגם אין העץ דומה לעץ האילנות שהוא חלול מבפנים.

הרי לנו כמה הגדרות של עץ:

• אילן שמוציא פירות בשנה הראשונה נחשב ירק. אמנם, בחזון אי"ש (שם) דחה סברא זו משום שאין לה מקור בש"ס.
• אילן שהפירות שלו מתדרדרים משנה לשנה – נחלקו הברכי יוסף והרדב"ז אם הוא ירק או אילן.
• אילן נמוך מאוד נחשב ירק.
• אילן שגזעו חלול נחשב ירק.

במאמר של הרב יואל פרידמן ממכון התורה והארץ (כאן) סיכם בסופו את הדין לגבי כמה עצים:

הפפאיה והבבאקו, שניהם גזעם חלול כפי שמובא בנספח. תחילת ההנבה היא רק שנה וחצי לאחר זריעת הזרע וירידת כמות הפרי ואיכותו אינן משמעותיות דיים. לכן נראה לענ"ד שיש להחמיר בהם ולנהוג איסור ערלה[4].
הפאסיפלורה (שעונית סגולה) מניבה רק בשנה שניה, אין גזעה חלול ואין ירידה בכמות ובאיכות הפרי, לכן נראה לעניות דעתי שיש להחמיר ולנהוג בה איסור ערלה.
האננס מניב בשנה השניה. הירידה בכמות ובאיכות הפרי אינה משמעותית כשמגדלים אותו בארץ המוצא של הפרי (הוואי). בארץ ישראל הוא אינו מתקיים יותר משנה אחת אך בארץ המוצא הוא יכול להתקיים מספר שנים. לכן נראה לענ"ד שקשה להקל באננס מתוצרת הארץ. אננס תוצרת חוץ – מותר, כיון שיתכן שהוא פרי של שנה רביעית, וספק ערלה בחו"ל – מותר.

חלקי העץ האסורים באיסור ערלה

המשנה במסכת ערלה (פרק א) אומרת:

משנה ז: העלים והלולבים ומי גפנים וסמדר מותרים בערלה וברבעי ובנזיר ואסורים באשרה. רבי יוסי אומר הסמדר אסור מפני שהוא פרי…
משנה ט: רבי יוסי אומר נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי

באופן כללי, המסקנה מהמשניות היא, שאיסור ערלה נוהג בפירות, אבל לא בעץ עצמו. ובגמרא בברכות (לו. – לו:)

אמר רב יהודה אמר רב: צלף של ערלה בחוצה לארץ – זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין.
למימרא, דאביונות פירי וקפריסין לאו פירי?
…הוא דאמר כרבי עקיבא; דתנן, רבי אליעזר אומר: צלף – מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין, רבי עקיבא אומר: אין מתעשר אלא אביונות בלבד, מפני שהוא פרי…

גם כאן, הרישא של הסוגיה מחלקת בין פירות, שבהם יש איסור ערלה, ובין מה שאינו פרי, שאין בו איסור. אלא שבהמשך הסוגיה נאמר:

ותיפוק ליה דנעשה שומר לפרי, ורחמנא אמר: וערלתם ערלתו את פריו – את הטפל לפריו, ומאי ניהו – שומר לפרי!
אמר רבא: היכא אמרינן דנעשה שומר לפרי – היכא דאיתיה בין בתלוש בין במחובר, הכא – במחובר איתיה, בתלוש ליתיה…

מבלי להתייחס להמשך הסוגיה, מה מוגדר כשומר ומה לא, רואים שאיסור ערלה נוהג, מלבד הפרי עצמו, גם ב'שומר' של הפרי – חלקי הצמח, שכשהם חסרים, הפרי ניזוק (שוב, בהתאם להגדרות של שומר, שמופיעות שם בהמשך הסוגיה ולא נכנסתי אליהן).

עוד במשנה בערלה (שם משנה ח):

ענקוקלות והחרצנים והזגים והתמד שלהם קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינים אסורים בערלה ובאשרה ובנזיר ומותרין ברבעי והנובלות כלם אסורות.

כאן המשנה מבדילה בין דברים שנוהג בהם איסור ערלה, לדברים שנוהגת בהם חובת נטע רבעי. הרא"ש (הלכות קטנות ערלה סימן ז) כותב:

והגרעינין גרעין של כל פרי אסורים בערלה. דדרשינן את פריו את הטפל לפריו. ומותרין ברבעי דתניא פרי אתה פודה ואי אתה פודה לא בוסר ולא פגין.

פרטי דינים אלו, מופיעים בשו"ע (יו"ד רצד, א – ג).

***************************

---

[1] כמבואר ברמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק י, שהאוכל ערלה בארץ לוקה (הלכה ט) והאוכל ערלה בחו"ל לוקה רק מכת מרדות (הלכה כב).

במקרה של נטיעה לנוי (ולא לאכילה – גם לא לאחרים) בפשטות פטור, כיוון שמטרת הנטיעה היא הנאה מן העץ ולא מפירותיו, (כן פסק במשפטי ארץ פרק ז סעיף ב)

במקרה שמטרת הנטיעה היא כפולה, דהיינו גם לסייג וגם לפירות החזו"א מחייב. במקרה שהמטרה העקרית היא סייג וקיימת מטרה צדדית של אכילה, נראה שהרא"ש (הלכות ערלה סימן ב') פוטר, הרמב"ם (פרק י הלכה ב) והשו"ע (סעיף כג) מחייבים. החזון אי"ש (ערלה סימן א אות א; דיני ערלה סעיך יא) לא הכריע בעניין. בספר 'משפטי ארץ' (שם סעיף א) נקט לקולא.

בכל מקרה, אם ניטע לצורך גדר, אלא שלפעמים אוכל באקראי, אין זה נחשב שניטע לצורך אכילה, ואין בו דין ערלה.

גם בעצי תמרים, שניטעים אך ורק לצורך הלולבים, נחלקו הפוסקים אם צריך לנהוג בו ערלה (משפטי ארץ שם סעיף ט).

[3] וכן ראיתי באגרות משה (יורה דעה א סימן קפו):

והנכון לעניות דעתי, דזה ודאי כיון דחזינן דגם עולה מאליו חייב מוכרחין לומר דליכא קפידא בנטיעה דע"י אדם … אלא דעל כל פנים יש חלוק בין נוטע לעולה מאליו מטעם אחר, דהא בעינן שיהיה עומד עיקרו לאכילה כדילפינן מעץ מאכל … ולכן ניחא מה שנוטע במדבר פטור באינו עושה כדי טפילה משום דשם ודאי אינו עומד לאכילה אף בנטע בשביל זה דהא לא יאכלוהו שלא נמצא שם.

לפי זה, אם ניטע במקום טרשים סמוך ליישוב, יהיה חייב בערלה, אם הוא עושה כדי טיפולו.

[4] ראיתי שהרב עובדיה כתב שפפאיה נחשב ירק. לא ראיתי את מקור הדברים.