שאלה
קניתי חבילה של גומיות שיער. הן מגיעות בחבילה כך שהן מושחלות דרך קרטון. כדי להשתמש בהן, צריך לקרוע את הקרטון. האם מותר לעשות זאת בשבת?
אין שם שום קריעה של אותיות.
תשובה
אם קריעת הקרטון נעשית כדי להשתמש בגומיות בשבת – מותר לעשות כן.
נימוקים
א. דין הפותח בית הצואר בשבת
בגמרא במסכת שבת (מח.):
אמר רב יהודה אמר רב: הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת. מתקיף לה רב כהנא: מה בין זו למגופת חבית? אמר ליה רבא: זה – חיבור, וזה – אינו חיבור.
ופירש רש"י:
הפותח בית הצואר – של חלוק לכתחילה. חייב חטאת – דהשתא קמשוי ליה מנא, וחייב משום מכה בפטיש, והיינו גמר מלאכה. מה בין זו למגופת חבית – דתניא בפרק חבית שנשברה (שבת קמו, א): מביא אדם חבית ומתיז את ראשה בסייף, ומניחה לפני האורחים. מגופה – אינה מן החבית עצמו, ואף על פי שדבוקה בו – אינו חשוב חיבור, שהרי לינטל עומדת, אבל הבגד כשנארג – כולו חבור.
מתוך דברי הגמרא מתבאר, שאם חותכים את בית הצוואר כדי לעשותו, זה נחשב מייצר כלי, וחייב. ופירש רש"י, שהחיוב הוא משום מכה בפטיש, שגמר מלאכת הבגד הוא פתיחת בית הצוואר.
הגמרא מקשה על דברי רב יהודה שהפותח בית הצואר חייב חטאת, מדוע מותר לפתוח את מגופת החבית.
מלשון רש"י בתירוצו משמע, שההיתר לפתוח מגופה הוא משום שאין שהחיבור של המגופה לחבית אינו חיבור של קבע, 'שהרי עומדת להינטל'. לעומת זאת, האריגה היא חיבור גמור. וצריך לומר, לדבריו, שאף שמן הסתם מתכוונים לפתוח בית צוואר בבגד, כשהבד נארג, אין מקום מסויים שמיועד לפתיחת בית הצוואר, ולכן אי אפשר לומר על מקום מסויים בבגד שהוא 'אינו חיבור'.
דרך אחרת מביא הריטב"א (במכות ג:) בשם רבנו תם:
והנכון כמו שפירש ר"ת ז"ל: דהא דרב, לאו בפותח פתח חדש לגמרי אלא שכבר נפתח בחול אלא שסגרו אותו על ידי תפירת חוט או בגד באמצעיתו, כדרך שעושין מכבסי בגדים או כמו שהיו רגילות הנשים לעשות בספרד, ופתח בשבת אותו חוט או אותו בגד שהיה שם, חייב חטאת משום גמר כלי. ופריך רב כהנא: ומאי שנא ממגופת חבית שמותר לפתחה?… ופריק: זה של בית הצואר חיבור, דתפירת החוט או הבגד שבאמצעיתו חיבור גמור הוא לענין כלאים ולכל דבר. וזה של מגופה אינו חיבור וכפתוחה ועומדת היא ולהכי שרי לכתחילה נמי.
רבנו תם מסביר, שמדובר בבגד שהיה פתוח, אלא שהכובסים תופרים את הבגד וסוגרים אותו. בניגוד למה שנראה מרש"י, שמדובר בפתיחת עם האריגה.
ולמרות זאת, החיבור של הכובסים נחשב יותר חיבור, ואילו נקיבת המגופה אינה נחשבת חיבור באותה הרמה. אלא שלא ברור מדבריו מה תורף החילוק.
מדברי הריטב"א נראה, שאין הבדל בין סגירת הפתח על ידי האומנין ובין סגירתו על ידי הכובסים. אבל מראשונים אחרים נראה, שרק לגבי אומנים יש איסור. כך למשל מביא הרמב"ן (בסוגיה במכות שם) את דברי רבנו תם:
אבל רבנו תם ז"ל פירש שכבר יש לו פתח לאותו חלוק אלא שהוא סגור, שדרך תופרי בגדים להעביר חוט משפה לשפה ונמצא בית הצואר סגור והוא מכניס ראשו שם והחוט נפסק ובית הצואר נפתח, והפותחו בשבת מתקן כלי הוא וחייב.
וכן נראה מדברי הבית יוסף בשם רבנו ירוחם (או"ח שיז):
וכתב רבינו ירוחם בחלק י"ד (דנתיב יב פה ע"ד) דלאו דוקא לפתחו לכתחלה אלא אפילו שיהיה פתוח וקשרו בחוטים ואינו יכול להתירו אלא אם כן חותך החוטים אסור וכן אם הוא פתוח וחזר ותפרו כמו שעושין האומנין שתופרין אותו עד שגמרו מלאכתן אסור לפתחו ולהתיר אותה [תפירה] וכן כתבו התוספות עכ"ל.
ויש לחלק בין קשר האומנין לקשר הכובסים. שכן, הכובסים מקבלים אצלם כבר בגד שנגמרה מלאכתו, וכבר היה בשימוש. ולכן לא מסתבר לומר, שתפירת פתח הבגד תחשב קלקול הבגד, שנאמר שפתיחת הסתירה הזו היא בגדר של מתקן מנא מחדש.
וכן כתב שו"ע הרב (שיז, סעיף ו):
במה דברים אמורים בקשר זה שקשרו האומן קודם גמר מלאכת הבגד שחתיכת חוטי קשר זה יש בה משום מכה בפטיש לפי שהיא גמר מלאכת הבגד שעל ידי כך מתוקן הבגד ללבשו וקודם לכן לא היה מתוקן מעולם ללבשו וכל דבר שהוא גמר מלאכה יש בו משום מכה בפטיש… אבל שאר קשירות שנקשרו אחר גמר מלאכת הבגד כגון קשרי הכיבוס או המשיחות שבכתונת שנקשרו ואינו יכול להתירן מותר לחתכן.
אמנם, כל החילוק הזה הוא לדעת רש"י. אבל בדעת הרמב"ם (הלכות שבת י, י) כתבו האחרונים, שהוא סובר שהחיוב הוא משום קורע, ולא משום מכה בפטיש, וכל שקורע דבר, ועל ידי כך יש תיקון, חייב. ואף על פי כן, למעשה נקטו האחרונים שהפותח בית הצוואר בשבת חייב חטאת מדין מכה בפטיש ולא מדין קורע[1].
לאור חילוקו של שו"ע הרב מסתבר מאוד לומר, שגומיות השיער נחשבות שנגמרה מלאכתן עוד לפני שהן מושחלות על הקרטון, והקרטון נועד רק כדי להחזיקן ביחד, ואין בזה חיוב כמו בפותח בית הצוואר.
וראיה לדבר, ממה שכתב הגרש"ז (הובאו דבריו בשולחן שלמה שיד, א אות ה – ו):
ולכן בכל האריזות שאין עליהם שֵם כלי ונזרקות מיד לאחר שנתרוקן מהם התוכן – בין בקופסת קרטון שקית או נייר, בין בדברי מאכל או דברים אחרים כגון תרופות בגדים וצעצועים – וכל קריעתו היא רק כדי להגיע אל התוכן שנמצא בתוך האריזה, בטלים הם לחפץ שבתוכם ושרי, וזהו הדין של קורע עור שעל פי החבית. ורק במקום שהוא כלי טוב וכגון חבית או קופסת קרטון טובה וכדומה, אסור…
דברי הלבשה הנמצאים בשקיות ניילון וכדומה ששכח לפותחן מבעוד יום, מותר לקרוע בשבת את השקית דרך קלקולם, דהיינו שלא תהיה אח"כ ראויה לשימוש בתורת כלי, מפני שהדין של שובר אדם את החבית אינו דוקא לצורך אכילה… אמנם ההיתר הוא כשפותח אך ורק לצורך שבת.
הרי שהתיר לפתוח אריזות שעל גבי בגדים[2], ולא אמר שבפתיחת האריזה יש משום מכה בפטיש[3].
ב. איסור קריעה מדרבנן
עוד יש לשאול, מדוע אין כאן איסור של קריעת הנייר, מדרבנן.
בתוספתא (שבת טז, יג) נאמר:
קורע אדם את העור שעל פי החבית של יין ושל מורייס ובלבד שלא יתכוין לעשות זינוק.
הרי שהתוספתא מתירה להדיא קריעת עור מעל פי החבית. והסיבה לכך היא, שאין מדובר בקריעה דרך תיקון, אלא דרך קלקול. ואף שבדרך כלל מקלקל פטור אבל אסור מדרבנן, כתב הר"ן (שבת סא: מדפי הרי"ף ד"ה מתני') שלצורך שבת התירו קלקול כזה.
********************
[1] עיין מגן אברהם שיז סק"י ובביאור הלכה סימן שמ סעיף יד ד"ה ולא נתכוון לקלקל שהאריך בזה.
[2] ודן מצד קורע, ומצד מתקן מנא של האריזה הנקרעת, שהוא מותר משום שזה כעין חותלות של תמרים (שו"ע, שיד, ח). עיקר דין זה בסוגיית פתיחת קופסאות בשבת, ואין כאן מקומו.
[3] לכאורה, היה אפשר להביא ראיה מעצם הדין של חותלות של תמרים, ומהדיון על פתיחת קופסאות ואריזות מזון באופן כללי. אלא שברוב המקרים בדיון זה, פתיחת הקופסה מאפשרת גישה אל אוכל, ולא שייך לדבר על הנגשת האוכל כ'מתקן מנא'. לעומת זאת, לגבי פתיחת אריזות בגדים או משחקים, היה אפשר לומר שזה דומה לפותח בית הצוואר בשבת, ומדברי הגרש"ז ראיה לדברי, שאם הדבר היה ראוי מצד עצמו לשימוש עוד קודם שנארז, אף שנארז ע"י האומן בעצמו, הפתיחה לא תיחשב כמתקן מנא.