שאלה
בשבוע הבא יש לנו היה טקס סיום יב עם השכבה שאני מחנכת. חשבנו לבקש מהאבות הכהנים לברך את התלמידות בברכת כהנים. שאלתי היא, האם אפשר לברך בחושך אחרי צאת הכוכבים? ואם כן, האם יש לברך עם או בלי ברכת המצוות?
תשובה
ברכת כהנים שלא בזמן התפילה היא רק לברכה בעלמא, ולא קיום של מצוות ברכת כהנים. לכן אין מברכים ברכת המצוות על ברכת כהנים בנסיבות אלו.
ניתן לברך בחושך, אחרי צאת הכוכבים, ואף עדיף לעשות כך, כדי שיהיה יותר ברור שמדובר בברכה בעלמא, ולא בקיום של מצוות ברכת כהנים.
נימוקים
א. ברכת כהנים במקדש ובגבולים
המשנה במסכת תמידה (ז, ב) אומרת:
באו ועמדו על מעלות האולם עמדו הראשונים לדרום אחיהם הכהנים וחמשה כלים בידם הטני ביד אחד והכוז ביד אחד והמחתה ביד אחד והבזך ביד אחד וכף וכסויה ביד אחד וברכו את העם ברכה אחת אלא שבמדינה אומרים אותה שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת במקדש היו אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכנויו במדינה הכהנים נושאים את כפיהם ידיהם כנגד כתפותיהם ובמקדש על גבי ראשיהן חוץ מכהן גדול שאין מגביה את ידיו למעלה מן הציץ רבי יהודה אומר אף כהן גדול מגביה את ידיו למעלה מן הציץ שנאמר (ויקרא ט') וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם.
המשנה מעוררת את השאלה, האם ברכת כהנים במקדש ובמדינה הם שני עניינים שונים, או דבר אחד.
במור וקציעה (או"ח קכח) כתב שנשיאות כפים בזמן הזה מדרבנן, וכפי הנראה, כוונתו למה שכתב הראב"ד בפירושו למסכת תמיד בשם ספר המקצועות, שנשיאת כפים דאורייתא רק במקום המקדש.
אבל הרמב"ם (ספר המצוות עשה כו) כותב:
והמצוה הכ"ו היא שנצטוו הכהנים לברך את ישראל בכל יום והוא אמרו יתעלה כה תברכו את בני ישראל אמור להם.
מלשון הרמב"ם נראה, שברכת כהנים היא עניין עצמאי, שאין לו קשר מיוחד למקדש. נכון, במקדש מברכים באופן שונה מאשר במדינה, כמבואר במשנה, אבל אלו שתי פנים של קיום של אותה מצוות עשה, וכן נקטו עוד פוסקים, וכך היא הכרעת המשנ"ב (שער הציון קכח, אות קלא*).
ובכל זאת, יש קשר בין ברכת כהנים במקדש ובתפילה. כך אומרת הגמרא במגילה (יח.):
ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה? דכתיב (ויקרא ט, כב) 'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעלה והשלמים'.
וכן, בגמרא בסוטה (לח:):
ואמר ר' יהושע בן לוי: כל כהן שאינו עולה בעבודה (-בברכת רצה) – שוב אינו עולה, שנאמר: 'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים', מה להלן בעבודה, אף כאן בעבודה.
מסתבר, שאף שמהתורה ניתן לברך ברכת כהנים בכל מצב, בפועל, חכמים התקינו שברכת כהנים שבתפילה תהיה רק אחרי ברכת הודאה, כמו שהתקינו את כל סדר הברכות שבתפילה.
ב. ברכת כהנים כמה פעמים ביום
הגמרא במסכת ראש השנה (כח. – כח:) דנה בשאלת כוונה במצוות. אגב הדיון הזה, נכנסת הגמרא לדיון בשאלה של איסור בל תוסיף. כיוון שאם אין צורך בכוונה במצווה, נמצא שמי שישן בסוכה למשל, ביום השמיני של חג הסוכות, יעבור בבל תוסיף, אף שלא כיוון למצווה. אביי מתרץ, שאין עוברים על 'בל תוסיף' אלא בזמנה של המצווה, ולא לאחר זמן.
על תירוצו של אביי מקשה הגמרא:
מתיב רב שמן בר אבא: מנין לכהן שעולה לדוכן, שלא יאמר: הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל – אוסיף ברכה אחת משלי, כגון ה' א-הי אבותכם יסף עליכם – תלמוד לומר לא תספו על הדבר. והא הכא, כיון דבריך ליה – עברה ליה זמניה, וקתני דעבר?…
שאני הכא, כיון דאלו מתרמי ליה צבורא אחרינא – הדר מברך, כוליה יומא זמניה הוא.
מבואר בגמרא, שכהן שבירך כבר ברכת כהנים באותו היום, רשאי לחזור ולברך, אם 'מתרמי ליה ציבור אחר'. מלשון הגמרא אפשר להבין, שכהן מברך פעם נוספת ביום רק אם הוא רואה ציבור אחר. אבל בתוספות (ד"ה ומנא) מבואר להדיא, שהכהן יכול לברך כמה פעמים ביום את אותו הציבור, וכפי שאנו נוהגים היום, שכהנים עולים גם בשחרית וגם במוסף ומברכים[1].
לאור זאת, יש לדון, מדוע הגמרא משתמשת בלשון "אלו מתרמי ליה ציבורא אחרינא"?
הרמב"ם (תפילה טו, יא) הביא הלכה זו כך:
כהן שנשא את כפיו בבית הכנסת והלך לבית הכנסת אחר ומצא ציבור שמתפללין ולא הגיעו לברכת כהנים נושא ידיו להן ומברכן, ואפילו כמה פעמים ביום.
מבואר ברמב"ם, שאף שהכהן עצמו אינו מתפלל, כיוון שהציבור מתפללים, הוא יכול לשאת את כפיו ולברך שם. וזה, לענ"ד, הביאור בדברי הגמרא. פשוט שהכהן יכול לברך במניין שבו הוא מתפלל. אבל היה מקום לומר, שאם הכהן סיים את תפילותיו, או לכל הפחות סיים את תפילת שחרית ועוד לא הגיע זמן תפילת נעילה (בתעניות ציבור), זה כבר 'חוץ לזמנה' של הברכה, ואם יברך יעבור ב'בל תוסיף', קמ"ל הגמרא, שכיוון שאם ימצא ציבור אחר שהם כן מתפללים עכשיו, יוכל לברך להם אף שהוא עצמו אינו מתפלל, זה נחשב 'בזמנה'.
ג. ברכת כהנים שלא בזמן תפילה
מצאנו שחכמים תקנו לקיים את המצווה של ברכת כהנים במקדש, ובתפילה לאחר ברכת הודאה. האם חייבים דווקא תפילה כדי לברך את ברכת כהנים?
שאלה זו אמורה במיוחד, לאור דברי הירושלמי (תענית ד, א): "מצאנו תפילה בלא נשיאת כפים ולא מצאנו נשיאת כפים בלא תפילה". ואם כן, פשטות הדברים היא, שאין ברכת כהנים אלא בתפילה.
ואמנם, לכאורה, לגבי הכהן, ביארנו לעיל שהוא עצמו אינו חייב להתפלל כדי שיוכל לברך. אבל, בגינת ורדים (אורח חיים כלל א סימן יב) כתב, בשם רב אחד, שיתכן לומר, שכיוון שהכהן היה יכול להתפלל עם המניין הנוכחי במקום המניין הקודם שהתפלל בו, אולי זה נחשב שהוא 'ראוי' לתפילה זו. ולכן כתב, שאם מדובר בכהן בן ארץ ישראל שנמצא ביום טוב שני של גלויות, כיוון שהוא לא אמור להתפלל מוסף באותו יום בכלל, הוא אינו יכול לשאת כפיו.
לפי דרך זו, כותב הגינת ורדים (שם סימן יג) לבאר את מה שאומרת הגמרא במסכת מגילה (כז:): "את רבי אלעזר בן שמוע: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת, ולא פסעתי על ראשי עם קדוש, ולא נשאתי כפי בלא ברכה". מה החידוש בכך שלא נשא כפיו בלא ברכה?
ותירץ הגינת ורדים לפי דרכו של אותו הרב, שהכוונה, שכשהיה מברך שלא בשעת התפילה, כדרך שעושים, שהכהנים מברכים את התינוקות, לא היה מברך, שהרי אין מקיימים את המצווה אלא בזמן התפילה. וכן כתב גם התורה תמימה (במדבר ו, כג, אות קלא).
אמנם, התורה תמימה עצמו כותב גם:
ויש להעיר על מה סמכו העולם לברך איש את אחיו בנשיאות ידים על ראש המתברך, כמו שנוהגים כן בברכות חתנים, והרי סדר ברכה זו מיוחד רק לכהנים, ולזרים יש בו איסור עשה. ושמעתי מאיש אמונים שהגר"א מוילנא בירך את הגאון רבי יחזקאל לנדא המו"צ דווילנא, בשעת חופתו, והניח ידו אחת על ראש רבי יחזקאל בשעת הברכה. ושאלוהו על ככה, והשיב, שלא מצינו ברכה בשתי ידים רק לכהנים במקדש. וזולת זה לא ראיתי מי שיעיר בזה.
כלומר, הגר"א הקפיד שלא תהיה נשיאת כפים כשבירך את הנודע ביהודה ביום חתונתו, אף שלא היה זה בשעת התפילה. ואם כן, לפי הגר"א נראה שיש חלות של נשיאת כפים גם שלא בשעת התפילה.
ד. ברכת כהנים על ידי זר
שאלת ברכת כהנים על ידי זר נדונה בכמה וכמה פוסקים, עקב המנהג הברור, שבכל מיני הקשרים, אדם מברך את חברו בברכת כהנים, אף שהמברך הוא זר.
לא נאריך בדיון כאן, ואסתפק בהפניה ליחווה דעת (ה, יד) שסקר את הנושא באריכות כדרכו. בתמצית, הוא מציע אפשרות אחת, כפי שציטטנו מקודם בשם הגר"א, שברכת כהנים בלא בלא נשיאות כפים, אינה ברכת כהנים, וזר יכול לברך כך. ולאחר מכן מוסיף, שכל שלא מתכוונים לקיים את המצווה של הכהנים בעצמם, אלא רק לברכה בעלמא, זה מותר, וכפי שכתב למסקנה:
הורים המברכים את בניהם, ורבנים המברכים את תלמידיהם או לשאר בני אדם, רשאים לברך אותם בברכת כהנים, כשהם סומכים יד אחת של ימין על ראש המתברך, או בשתי ידים זוכות כאחת.
מסתבר שהפוסקים שדנו בכך, הניחו שאף אם לכתחילה אין לברך ברכת כהנים שלא בזמן התפילה, אם כהן מברך שלא בזמן התפילה, זה קיום של ברכת כהנים, ולכן אין להתיר לזר לברך באופן זה, אם לא כשאינו נושא כפיו, או כשאין כוונתו למצווה.
ה. הוספת ברכות על ידי כהן
עיין בביאור הלכה (קכח, כז ד"ה ואם הוסיף) שכתב על מה שכתב השו"ע שאם כהן הוסיף ברכות על האמור בתורה, עובר בבל תוסיף:
לכאורה נראה דדוקא אם גם זה היה בפריסת כפים וכה"ג כל הדברים המעכבין בנשיאת כפים, וכמו שכתבנו לעיל במשנה ברורה בסעיף י"ד זה מקרי הוספה על המצוה. מה שאי ןכן בשבירך שלא בנשיאת כפים או שלא בהחזרת פנים וכה"ג זה אין מקרי הוספה, כי אם ברכה בעלמא. וכן כתב בשו"ע הגר"ז עי"ש…
אמנם מדברי הרמב"ם משמע שלא כדבריהם. שהרי כתב בפי"ד מהלכות תפילה דין י"ב וז"ל: אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף ברכה על שלשת הפסוקים כגון ה' א-הי אבותיכם יוסף עליכם וגו' וכיוצא בה לא בקול רם ולא בלחש שנאמר לא תוסיפו על הדבר וגו' עכ"ל. הרי דלדידיה עוברים על בל תוסיף כשמברך בלחש אף על גב דקול רם הוא לעיכובא כמו שכתבנו לעיל… ומסתמא דלדידיה הוא הדין בלא פריסת כפים וכה"ג גם כן עובר וצ"ע.
בנדון של הביאור הלכה, מדובר בכהן המתכוון לקיים את מצוות ברכת כהנים, אלא שמוסיף בה. ולכך כתב, שאם עושה זאת, אף בלא נשיאת כפים, לפי דעת הרמב"ם יש בזה משום בל תוסיף. אבל אם אינו מתכוון לקיים את המצווה כלל, אלא לברכה בעלמא, מסתבר שאין בזה משום בל תוסיף.
בעקבות דברים אלו כתב בחבל נחלתו (ה, ה):
ח. וצריך לדון לגבי כהנים המברכים את בניהם או תלמידיהם כדי שלא יהא בכך בל תוסיף. ונראה שיש לחלק בין נשיאות כפים שהיא למעלה מכתפיהם לבין הנחת הידים על ראש המתברך שהיא כדוגמת סמיכה ונועדה לברכה בעלמא ולא ברכת כהנים המקורית. וצריך הכהן לחלק היטב בין ברכת כהנים לבין אמירת פסוקי ברכת כהנים לברכה בלבד שלא כמצוה מהתורה, על מנת שלא יעבור על בל תוסיף. וכיון שהכהן מתכוין לשם ברכה בעלמא ולא על מנת לקיים את המצוה אינו עובר בבל תוסיף.
ט. ועל כן לגבי השאלה בה פתחנו, נראה שהקריאה לכהנים לברך את הרך הנימול בברכת כהנים בטעות יסודה, אם מברך על מנת לקיים את מצות ברכת כהנים עובר לחלק מהדעות בבל תוסיף, ואם מברך בתור ברכה בעלמא מאי רבותייהו דוקא של כהנים? וכי ברכתם פועלת ומתקבלת יותר מברכת ישראל אחר? ולהיפך, כיון שלא כל הכהנים יודעים את החילוק, בין ברכת כהנים בנשיאת כפים בתפילה לבין ברכה של כהנים, מכשילים אותם בבל תוסיף. ועל כן נראה שראוי לבטל נוהג זה, ואם רוצים דוקא בברכה יבקשו מתלמיד חכם או מסנדק כפי מנהגי העדות השונות.
כלומר, לדעתו, אם רוצים שדווקא כהן יברך, זה סימן שמדובר בברכת כהנים ממש, ולכן יש יותר חשש שהכהן יתכוון למצווה, ולא לברכה בעלמא, מה שיהיה אסור
לענ"ד נראה שהחשש שעליו מצביע החבל נחלתו רחוק. כמדומה שהיום כהנים רבים נוהגים לברך אדם סתם כך, וכנראה, שיודעים שהם עושים זאת לברכה בעלמא ולא למצווה.
ו. ברכת כהנים בלילה
הדרכי משה (או"ח תרכג, ב) כותב:
כתב מהרי"ל דאפילו אם איחר עם תפילת נעילה עד הלילה, נושא כפיו. דאיברים ופדרים מקרבן תמיד היו נשרפים בלילה.
אבל הרא"ש (יומא כ, סימן ח) כותב שזמן נשיאות כפים הוא רק ביום משום שנשיאת כפים הוקשה לעבודה, שצריכה להיעשות דווקא ביום. וכך כותב גם המשנ"ב (שם סק"ח).
בנדון דידן, מדובר בברכה שאינה חלק מסדר המצווה הרגיל, אלא לברכה בעלמא, ולכן פשוט שכשם שזר יכול לברך את הברכה הזו, ניתן לברך גם בלילה. ואולי אדרבה, כשמברכים בלילה, ניכר יותר שאין זה למצווה אלא לברכה בעלמא, שהרי ידוע שברכת כהנים אמורה להיות ביום.
לאור האמור, נראה שיותר טוב לברך כשיהיה כבר הלילה. ובכל מקרה, ברור שאין מברכים ברכת המצוות על ברכה זו.
*********************
[1] וכפי שכותב המגן אברהם (קכח, סק"ג), דלא כדעת הלבוש, שהסתפק אם יכול לברך בפעם השניה. ועיין גם בחתם סופר (אורח חיים כב).