כשאנו שמחים בשמחת תורה, זה בשמחת קבלת התורה כדרך חיים "וקדשתנו במצוותיך", או בשמחת קבלת התורה כספר לימוד? ברור שאפשר לשמוח גם בזה וגם בזה. מה אתם תופסים בתור הנקודה של שמחת תורה? זו שמחה של לימוד או של מעשה המצוות?
אני רוצה להציע עמדה שלישית, שהיא איפשהו באמצע.
בשמחת תורה, אנחנו חוגגים סיום של סבב של לימוד התורה שבכתב. לא של התורה שבעל פה. לא סתם שחוגגים סיום סבב, אלא שכמו סיום מסכת בדף היומי, עבור מרבית החוגגים, לא מדובר בסיום של סבב מעמיק של התורה שבכתב, כזה שלומדים בצורה שיטתית ומוקפדת, צמודת טקסט ועקבית, אלא בעיקר של ההקשבה לקריאת התורה בשבת, בתוספת וורטים על פרשת השבוע. עבור רובנו, זו משמעות ה'סיום' של שמחת תורה.
מחד, אכן לא מדובר בלימוד שיטתי. הוא לא עומד בשום קנה מידה של לימוד שמייצר חשיבה מסודרת ומאורגנת. אנחנו לא צוברים משנה סדורה בהבנה פרשנית של התורה, וגם לא נוצרת משנה סדורה בנושאים שעליהם מדברת התורה. לא מדובר בלימוד תורה של תלמידי חכמים, אלא דווקא של המון העם. של כל מי שמשתתף בקריאת התורה.
ומצד שני, פרשת שבוע, היא ההתכתבות המתמדת של החיים שלנו עם התורה. אנחנו קוראים את פרשת השבוע תוך כדי סערת החיים, ומשתדלים שהדרשות שלנו על הפרשה, יהיו קשורים גם לאירוע השבוע.
אם להשתמש בלשונו של הרב קוק בתחילת אורות התורה, הרי שב"תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב אָנוּ מְקַבְּלִים עַל יְדֵי הַצִּיּוּר הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן וְיוֹתֵר מַקִּיף שֶׁבְּנִשְׁמָתֵנוּ. אָנוּ מַרְגִּישִׁים מִקִּרְבָּהּ אֶת הַבְהָקַת תִּפְאֶרֶת הָאוֹרָה הַחַיָּה הַכְּלָלִית שֶׁל כָּל הַיְקוּם. דָּאִים אָנוּ עַל יָדָהּ לְמַעְלָה מִכָּל הִגָּיוֹן וְשֵׂכֶל, חָשִׁים אָנוּ רוּחַ אֱ-הִים עֶלְיוֹן מְרַחֶפֶת עָלֵינוּ, נוֹגַעַת וְאֵינָהּ נוֹגַעַת…". לא לימוד מדוקדק, אלא "הַבְהָקַת תִּפְאֶרֶת הָאוֹרָה הַחַיָּה הַכְּלָלִית שֶׁל כָּל הַיְקוּם". השראה.
גם המלך, מסתובב בכל מקום עם ספר תורה "וקרא בו כל ימי חייו". המלך לא הסתובב עם שולחן ערוך ממקום למקום, אבל קריאת התורה נתנה לו השראה וכיוון, כשהיה צריך לקבל החלטות.
בשבילי, זו השמחה בשמחת התורה. לא בכך ש"קדשנו במצוותיו", וגם לא בכך שנתן לו דעת "להבין ולהשכיל עמקי סודותיה", אלא בכך שנתן לנו תורת חיים, שהולכת עמנו לכל מקום, שנקרא בה כל ימי חיינו, ועל ידי כך, חָשִׁים אָנוּ רוּחַ אֱ-הִים עֶלְיוֹן מְרַחֶפֶת עָלֵינוּ, נוֹגַעַת וְאֵינָהּ נוֹגַעַת, טָסָה עַל פְּנֵי חַיֵּינוּ מִמַּעַל לָהֶם וּמַזְרַחַת אוֹתָם בְּאוֹרָהּ.