כאשר אדם נפטר, הרי שעבור הקרובים של הנפטר, הזמן שבין הפטירה ובין הקבורה מכונה 'אנינות'. בזמן הזה, עוד לא חלים דיני אבלות, שיתחילו רק מהקבורה, אבל ישנן הלכות אחרות. האונן אסור באכילת בשר ושתיית יין ועוד כמה דברים, והוא גם פטור מכל מצוות העשה. כמבואר במשנה בתחילת פרק שלישי של מסכת ברכות( יז:):
מי שמתו מוטל לפניו – פטור מקריאת שמע, ומן התפלה ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה…
ובגמרא שם אומר רב אשי, שכיוון שמוטל עליו לקוברו, כמוטל לפניו דמי.
רש"י במשנה מבאר, שטעם הפטור ממצוות של אונן הוא שהוא עוסק במצווה, וטרוד במצווה. התוספות (ד"ה ואינו מברך) מציינים, שמדברי רש"י נראה, שמדובר בפטור, ואם ירצה האונן להחמיר על עצמו ולקיים את המצוות, הוא רשאי. אבל בירושלמי מבואר להדיא שאינו רשאי להחמיר על עצמו, ואחד הטעמים הוא "משום כבודו של המת". וכפי שמבאר הפני משה: "שמראה עצמו שאינו חשוב בעיניו להתאבל עליו"[1].
עם זאת, גם לפי דברי הירושלמי, ברור שיש קשר בין דין אנינות, ובין היכולת והחובה לעסוק בצרכי הנפטר. כבר מבואר להדיא בברייתא בבבלי (ברכות יח.) שבשבת האונן חייב במצוות. והטעם, שהוא אינו יכול לעסוק אז בצרכי הקבורה[2].
כיוצא בכך כותב הירושלמי, שאם מסרו את המת לכתפים, נגמר דין אנינות, והאבל חייב במצוות. וכפי שכותב הטור (יו"ד שמא):
מקום שנוהגין שם שכתפים מיוחדין להוציא המת ולאחר שיתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה ימסרו להם והם יקברוהו משמסרוהו להם מותרין הקרובים בבשר וביין אפילו קודם שהוציאוהו מהבית ושוב אינו מוטל עליהם לקוברו.
בעקבות הדין של 'מסרו לכתפים', כתבו כמה ראשונים בשם ר"י:
הורה ר"י על יהודי אחד שתפסו המושל ומת בתפיסה ולא נתנו המושל לקבור דאין אנינות חלה על הקרובים דלא קרינן ביה מי שמתו מוטל לפניו כיון שאין עליהן לקברו ומכל מקום לא נדמהו לנתייאש מלקברו שיחול עליהם אבלות מעתה כמו בהרוגי ביתר דהתם נתייאשו מלקברו בכח המלכות.
כלומר, כאשר המת או הקרובים אינם יכולים להתעסק בקבורה, בגלל שהגויים מונעים מהם, גם זו סיבה שלא יהיו דיני אנינות.
במאמר זה נעסוק בשאלה, מתי קרוב המשפחה נחשב אונן, ואסור בקיום מצוות, ומתי הוא חייב במצוות.
כשאפשר להתעסק בצרכי המת שאינם הקבורה
האחרונים נחלקו, האם הדין שאמר ר"י לגבי מת שנמצא בתפיסה, הוא משום שאי אפשר לקבור את המת, או רק כשאין שום אפשרות לעסוק בשום היבט של צרכי הקבורה.
המגן אברהם (תקמח, סק"ח) כותב שאם אדם נפטר ביום שהגויים אינם מרשים לקבור[3], אין דין אנינות, שהרי הוא כמי שנמצא בתפיסה.
בדגול מרבבה כתב על כך, שאין זה נכון, שהרי אף שאי אפשר לקבור, אפשר להתעסק בשאר צרכי הקבורה, כגון להכין ארון ותכריכים[4]. הוא מבאר והוא מוסיף עוד דוגמאות של דברים שיש לעשות לקראת הלויה בנודע ביהודה (תניינא, יו"ד ריא):
אבל בנדון שלפנינו שודאי יקברוהו למחר מחויבים המה גם היום להתעסק בכבודו בהכנת ארון ותכריכין ולשכור ספדנים אם בר הכי הוא ולהמציא אנשים שילווהו לפי כבודו.
לעומת זאת, המהר"ם שי"ק (יו"ד, שמ) כותב שהכל תלוי בקבורה, ואם אין אפשרות לקבור בזמן מסויים, אין דין אנינות.
גדר 'נמסר לכתפים'
בימי חז"ל, המציאות הרגילה היתה שהקרובים היו אלו שקוברים את המת בעצמם. אבל בימינו, המציאות הרווחת היא של שימוש בחברא קדישא, מה שמעורר את השאלה, האם מדובר במסירה לכתפים.
כהקדמה לדיון הזה, יש להזכיר את המעשה של רבנו תם המובא ברא"ש (מועד קטן ג, נה), על כך שכשנפטרה אחותו בעיר אחרת, רבנו תם לא נהג אנינות. והטעם:
ואמר לנו טעם מאחר שיש לה בעל שהיה מתעסק בקבורתה אינו אסור בבשר ויין כיון שאינה מוטלת עליו כדברי הירושלמי.
כוונת רבנו תם לירושלמי שמביא שני טעמים מדוע האונן אינו רשאי להחמיר על עצמו ולקיים מצוות. הטעם הראשון, שהזכרנו לעיל, הוא משום כבוד המת. והטעם השני הוא "שאין מי שישא משאו", כלומר, שאין מי שיחליף אותו בעיסוק בקבור הנפטר. רבנו תם נקט כמו הטעם השני, ולכן כתב שכשיש קרוב אחר, יכול לקיים את המצוות ולא לנהוג אנינות.
הרא"ש עצמו חולק על רבנו תם:
ונראה לי סברא חלושה וקלושה. דאם כן, אחי המת יאכלו בשר וישתו יין כיון דבניו יורשין ממונו חייבין בקבורתו אלא ודאי לא פלוג רבנן אלא כל המתאבלים מתאוננין וכולן קרואים מוטל עליו לקוברו ואפילו אינו בעיר דלא בעינן מוטל לפניו.
השולחן ערוך (יו"ד שמא, א) פסק כדעת הרא"ש. אבל הב"ח כתב מעין פשרה, שהקרובים הנמצאים בעירו של הנפטר ויכולים להתעסק בקבורתו, נחשבים כולם אוננים. אבל מי שנמצא בעיר אחרת, כמו בנדון של רבנו תם, אינו אונן. והביאו גם הש"ך (שם סק"ה)[5].
לאחר הדיון בדברי רבנו תם, נעבור לדין של החברא קדישא. השולחן ערוך (שם סעיף ג) פסק:
מקום שנוהגים שכתפים מיוחדים להוציא המת, ולאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה ימסרוהו להם והם יקברוהו, משמסרוהו להם, מותרים הקרובים בבשר ויין, אפילו קודם שהוציאוהו מהבית, ששוב אינו מוטל עליהם.
פשטות הדברים היא, שהמציאות שעליה מדובר היא, שלאחר שנמסר המת לכתפים, הקרובים אינם עוסקים בו כלל, וגם לא מגיעים לקבורה, ולכן אין להם יותר שום עיסוק בצרכי המת. אבל בחברא קדישא של ימינו, שהקרובים מגיעים ללוויה עצמה, ואף משתתפים בה באופן פעיל, ממילא אין זה נחשב 'נמסר הדבר לכתפים'. וכך כותב הנודע ביהודה (שם), שהרי לשיטתו, גם כשהקרוב אינו צריך לעסוק במעשה הקבורה עצמו, סוף סוף, יש לו עיסוקים אחרים הקשורים לקבורה, וגם זה מכניס אותו לגדר אונן. אבל לשיטת המהר"ם שיק שהוזכרה לעיל יש מקום לומר, שכיוון שהקרובים אינם עסוקים יותר בקבורה עצמה, שוב אין כאן דין אנינות. מהמשנה ברורה (עא, סק"ד) נראה שפסק כדעת הנודע ביהודה שכתב:
ואם יש חבורה בעיר שנוהגין שכתפים מיוחדים להוציא המת ולאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי המת ימסרוהו להם והם יקברוהו משמסרהו להם מיד חייב בכל המצות ואפילו קודם שהוציאוהו מהבית ששוב אינו מוטל עליהם ולפי זה, לא יפה עושים האוננים שממתינים להתפלל עד אחר קבורה דתיכף כשנתפשרו עם הח"ק בעד מקום קבורה ונתנו להם כל הוצאות ותכריכים חייבים להתפלל…
ואמנם לפעמים שעדיין אינן שוין באיזה מקום יקברוהו והוא כבודו של מת, או כל זמן שמספידין אותו אזי פטור ותיכף אחרי זה מותר להתפלל…
מבואר מדבריו, שכל זמן שהקרובים צריכים עוד להתעסק בהספד, הרי הם אוננים[6].
כעת נשאל, מדוע במעשה דרבנו תם, לא נאמר שבעלה של אחותו של רבנו תם, שהיה עמה, הוא כמו הכתפים? רבנו תם מסר את הקבורה בידיו, ושוב אין כאן חיוב קבורה. שאלה זו מתבארת ממש מהמשך דבריו של המשנ"ב שם:
אבל במקום שאין חבורה המיוחדת לזה אף שיש לו מי שיתעסק בקבורה עבורו נמשך האנינות עד שיקברוהו וישליכו העפר עליו.
כלומר, הדין של 'מסרוהו לכתפים' הוא רק כשיש חבורה המיוחדת לזה, ולא בכל מצב שאחד הקרובים מוסר את חיוב הקבורה בידי הקרובים האחרים. אולי משום שבמקום שיש חבורה המיוחדת לכך, זו דרך הקבורה הרגילה, וממילא אין זו חריגה מכבודו של מת, שאחד הקרובים 'מוותר' על העיסוק בקבורתו.
קרוב בעיר אחרת שרוצה להגיע להלוויה
כעת נדון בשאלה, מה הדין כשיש קרוב שנמצא במקום אחר, ורוצה להגיע להלוויה. הדבר מצוי היום מאוד, ולפעמים הוא נמצא בכלל בארץ אחרת, ומדובר בטיסה ארוכה. השאלה היא, אם לאורך כל הזמן שבין ההלוויה לקבורה, הקרוב יחשב כאונן.
בפשטות, הנודע ביהודה (שם) הזכיר, ברשימת הדברים שהקרובים עוסקים בהם "להמציא אנשים שילווהו לפי כבודו". אם כן, יש מקום לומר, שגם כשהקרוב עוסק בעצם ההגעה שלו עצמו ללויה, יש משום כבוד המת, שהרי מותר להלין את המת כדי שיבואו קרוביו להלוויה (שו"ע יו"ד שנז, א). ולפי זה, מה שרבנו תם לא נהג אנינות הוא משום שהוא לא היה יכול להגיע ללוויה. אבל אילו היה הולך ללויה, היה צריך לנהוג אנינות.
אבל מדברי רבנו יונה (ברכות יא: מדפי הרי"ף ד"ה כל זמן) נראה שלא כך. רבנו יונה כותב:
וכן כשנושאין המת מעיר לעיר אם המקום קרוב דיינינן ליה כמי שמתו מוטל לפניו [ולפי] שחייב בקבורתו אסור לאכול בשר ולשתות יין שטרודים הן בענין קבורתו והספדו אבל כשנושאין אותו לעיר אחרת רחוקה כגון מהלך שני ימים מותר עד שיביאו אותו לעיר קבורתו.
הרי לן, שכשהולכים למקום רחוק, בזמן ההליכה עצמה אינו נחשב אונן. והביאו הרמ"א (יו"ד שמא, ג).
בגשר החיים (פרק יח, א אות ו) לא נקט ככה:
אם יש אפשרות לנסוע למקום המת לצורך הקבורה – אזי אם יש במקום המת אבלים אחרים מטפלים בו, לא חלה עליו דיני אנינות עד שיבוא גם הוא לשם. ואם אין שם במקום המת אבלים אחרים מטפלים בו, חלה עליו אנינות גם במקומו, מכיוון שיש רק באפשרותו לנסוע לשם, או לטפל מה בענייני המת במקומו (אפילו על ידי טלגף וטליפון)[7].
גם הרב אשר וייס (כאן) נקט, שאם יש טיסה ארוכה, ולאבל אין כל כך מה לעשות בסידורי הלוויה, הוא חייב במצוות:
בשאלות רבות המתעוררות בעולמנו ובזמנינו, כגון אם יש דין אנינות במטוס, או במה שנשאלתי פעמים רבות במי שנמצא במקום מרוחק מן המת, אך מכל מקום מעורב הוא בכבוד המת על ידי שיחת טלפון וכדומה אם דינו כאונן, נוטה אני לומר דחייב במצוות, כי כאשר צריכים אנו להכריע, אם לזכותו בקיום כל המצוות כולן או מצוה אחת שהיא מצות האנינות, ויש צדדים לכאן ולכאן, הדעת נותנת לחייבו בכל המצוות כולן. ודו"ק בכל זה.
עוד יש לציין, שהשאלה למעשה מופיעה הרבה פעמים בשני מובנים. לפעמים, האבל אינו טרוד באבלו מצד עצמו, והוא מבקש לקיים מצוות. ולפעמים, הוא טרוד באבלו, ומרגיש קושי לקיים מצוות. הד לדבר ניתן למצוא בתשובות והנהגות (ב, תקפט), שדן במי שצריך לטוס ללויה וכדומה:
נמצא למעשה לפי דרכנו (כשאין בזה מנהג כמו כאן) אם ההלויה תהיה סמוך לקבורה (תוך כ"ד שעות) או אם נפטר בשבת והלויה ביום ראשון, והאונן בעיר, לא יתפלל כלל עד אחרי הקבורה, ואם נמסר לכתפים דהיינו להחברה קדישא, יש נוהגין לברך הברכות על אכילתו, אבל לא מתפלל שהוא טרוד ובצער, ואפילו בדרך להלויה כשנוסע באוירון לא יתפלל עד אחרי הקבורה.
הרי שהפריד בין ברכות הנהנין, שאותן יותר קל לברך גם כשטרודים, ובין תפילה, שלפעמים טרוד ומצטער, ואינו יכול להתפלל.
יש לשים לב, שגם בלשונו של הרב אשר וייס שהבאנו כאן, וגם בדבריו של גשר החיים שהוזכרו בהערה 7 ניכר שאין הדברים פסוקים בסכינא חריפא, וגם הדברים כאן נאמרו בעיקר כדי ללבן את הדין, ולא להורות למעשה במקרה מסויים, שבזה יש לשאול רב בהתאם לפרטי נסיבות המקרה.
***********************
[1] בירושלמי מובא גם נימוק על דרך הדרשה: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך – ימים שאת עוסק בהן בחיים ולא ימים שאת עוסק בהן במתים".
[2] ואכן, לקראת מוצאי שבת, כשרלוונטי כבר 'להחשיך על התחום להביא ארון ותכריכים', אם יוצא להחשיך על התחום, פטור מן המצוות. ואם אינו יוצא, אבל יכול לצאת, נחלקו הדעות, והשו"ע (יו"ד שמא, א) מחמיר, שכל שלא יוצא בפועל, אינו פטור מן המצוות.
[3] המגן אברהם מדבר על 'יום אידם' של הגויים, שבו אינם מרשים לקבור. אחרונים אחרים שדנו בכך, עסקו בעיקר סביב תקנות שנתקנו בזמנם, שאין קוברים את הנפטר עד שיעברו יומים מהמיתה, שמא יתברר שלא מת.
[4] בנודע ביהודה (שם) הוא מסביר, שבמקרה של מי שמת בתפיסה, לא ברור אם ומתי בכלל יהיה אפשר לקבור אותו, ולכן לא רובץ עדיין שום חיוב לעסוק בצרכי הנפטר. לעומת זאת, מי שמת וידוע שיקברו אותו בעוד יומים, החיוב לעסוק בצרכי הקבורה כבר רובץ על הקרובים.
[5] גם לדעת השולחן ערוך, כתב השו"ע עצמו (או"ח עא), שאם יש מי שיתעסק בצרכי הקבורה, ורוצה להחמיר על עצמו ולקיים מצוות, רשאי. אמנם, ביורה דעה סתם להחמיר. ועיין במגן אברהם סק"ב ובמשנ"ב סק"ז.
[6] וכן בתשובות והנהגות (ב, תקפט):
שאלה: טס מכאן באוירון לקבורת מתו באמריקא אם חייב במצוות בדרך, והנהגות אונן בזה כשהוא בעיר…
מנהג דידן הוא דאף לאחר שמסר לחברא קדישא ואין עליו לטפל בקבורה, כשהוא בעיר דינו כאונן. עיין פתחי תשובה (שמ"א ס"ק כ"א בשם הנו"ב, ובחכ"א קנ"ג, ועוד אחרונים) ורק כשצריכים מחוקי הממשלה להמתין איזה זמן אחרי המיתה, נהגו דלאחר שמסר לחברא קדישא שאינו אונן, אבל בעלמא כשהוא בעיר אף שמסר לכתפים מכל מקום, טרוד הוא בכבודו של מת, כגון להודיע מהפטירה ולהשתתף בהלויה וכדומה ולכן לא נהגו להתפלל, דמי שהוא טרוד במצוה בלאו הכי פטור מן המצוה, ורק לענין ברכה על מה שאוכל, הנה לאחר שמסר לכתפים דוקא, אפשר לסמוך על דעת הפוסקים שכשיש אחרים שמתעסקים מותר לאונן להחמיר ולקיים מצוות, ואינו נהנה בלי ברכה.
[7] ובהערה שם הוסיף:
הדינים המדוברים כאן, העליתי בעזה"י מסוגיא דברכות וראשונים… ורבות דברו כאן פוסקים ומחברים אחרונים, ונתפלגו הרבה בדעותיהם. והמיין מוצא קו אחד ישר לכל הענין, דכל מה שאפשר להשתדל, נקרא "מתו מוטל לפניו", וכל שאין לו מקום להשתדל בשום דבר, נקרא "אין המת מוטל לפניו".