(על פרשת זכור ומנהגי עדות בדור של קיבוץ גלויות)
מצוות זכירת מעשה עמלק זכתה להיות מצווה חביבה על ישראל. השולחן ערוך (או"ח תרפה, ז) החמיר לפסוק כשיטת הרא"ש (ברכות ז, ב) שקריאת פרשת זכירת מעשה עמלק מספר תורה ובמנין היא מצוה מהתורה.
בתוך שלל המצוות שבדיבור שהן מהתורה, כמו קריאת שמע או ברכת המזון, יש מנהג בכל מיני בתי כנסת, לקרוא את פרשת זכור בשלל טעמים ומנהגי קריאה, ולכל הפחות להקפיד על הזכר וזייכר המפורסמים, למרות שבקריאת שמע אנחנו פחות מקפידים על ההגיה…
למנהג הזה יש אולי קשר גם לעובדה שמדובר בשבת שלפני פורים, והעליצות של פורים מתפשטת גם לימים שלפניו. אבל אנחנו ננסה לדון במנהג הזה מזווית קצת אחרת, כדי לקבל מחשבות בשאלה, אם המנהג הזה טוב או לא, ואגב כך, ניגע בסוגיה שמעסיקה אותי לא מעט, כבר כמה שנים.
אחידות הפסיקה – בזמן שיש סנהדרין
כשהגמרא במסכת יבמות (יג:) דנה באיסור לא תתגודדו "לא תעשו אגודות אגודות" היא מקשה, כיצד תקנו חכמים שבפורים יהיו ימים שונים ליושבי הפרזים ולמוקפים. הגמרא עונה, שדין לא תתגודדו אינו נוהג בשתי עיירות, ולדעת רבא, גם בשני בתי דינים בעיר אחת, לא נוהג דין לא תתגודדו, ולכן, כששתי עיירות שונות חוגגות את פורים בזמנים שונים, אין כאן לא תתגודדו.
עם זאת, הרמב"ן (בתחילת מסכת מגילה) מקשה כבר:
אני תמה מאד מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם לעשות ישראל אגודות במצוה הזו, ואף על גב דליכא הכא משום לא תתגודדו… מכל מקום, לכתחלה למה חלקום לשתי כתות? ועוד היכן מצינו בתורה מצוה חלוקה בכך והתורה אמרה תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון…
אנחנו לא נעסוק בשאלה הספציפית של תקנת פורים, שניתנו לה תשובות שונות בהקשר המחשבתי וההיסטורי של פורים, אלא בשאלה הכללית, שהרמב"ן רומז אליה, האם ההנחה של התורה היא שצריך שיהיה מנהג והלכה אחידים לכלל עם ישראל.
כפי שכתבתי גם כאן, הרמב"ם (ממרים פרק א הלכה ד) כותב שתפקיד בית הדין הגדול שבירושלים הוא לשמש מקור להלכה אחידה, כזו שלא משאירה מקום למחלוקות למעשה בעם ישראל. רעיון זה מופיע גם ברמב"ן בפירושו לתורה (דברים יז, יא):
והצורך במצוה הזאת גדול מאד (-של הקמת הסנהדרין והחובה לשמוע בקולם), כי התורה נתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. וחתך לנו הכתוב הדין, שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה…
ולכן מתבקש, שתיווצר הלכה אחידה. ומה שבמשך השנים נוצרות מחלוקות ומנהגי עדות שונים וכיוצא בכך, הוא תקלה שנובעת מביטולה של הסנהדרין והגלות.
דא עקא, גם בזמן שהסנהדרין פעלה בלשכת הגזית בירושלים, וגם לאורך גלויות הסנהדרין, בפועל, לא הכריעו בכל המחלוקות בעם ישראל. החל מהמחלוקת על הסמיכה שלא הוכרעה לאורך כל תקופת הזוגות, עבור דרך העובדה שברור בימי בית שמאי ובית הלל המחלוקות לא הוכרעו, עבור דרך העובדה שבמקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב, ובמקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים לעשות מהם פחמים כדי להכין סכין מילה בשבת, אף שדעת רוב החכמים היתה אחרת.
לקמן ננסה להציע כיווני מחשבה בשאלה מדוע לא הוכרעו המחלוקות האלו.
אחידות הפסיקה – בזמן שאין סנהדרין
מעבר לדיון בשאלה מה קורה כשיש בית דין גדול, אפשר לשאול שאלה נוספת – מה קורה כשאין בית דין גדול. אולי במקרה כזה, מסיבה כלשהי, נעלם גם הצורך ליצור פסיקה אחידה לעם ישראל.
בראשונים, אנחנו מוצאים שני טעמים לאיסור לא תתגודדו.
רש"י (יבמות יג:) כותב:
(לא תעשו אגודות אגודות – דנראה כנוהגין ב' תורות כשקורין כפרים את המגילה ביום כניסה ועיירות גדולות בי"ד ומוקפין חומה בט"ו).
ואילו הרמב"ם עבודה זרה יב, יד) כוב:
ובכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות.
יש מהאחרונים[1] שכתבו, ששני הטעמים האלו חלוקים, ויש להם השלכות גם לדינא (ראו בהערה). אולי ניתן לומר, שאחת הנפקא מינות האפשריות, אם נאמר שאכן יש כאן שני טעמים חלוקים, היא מה יהיה במצב שבו יש מנהגים חלוקים, אבל הדבר לא יוצר מחלוקת. לפי רש"י, אולי עדיין יהיה בכך איסור, ולפי הרמב"ם, יש מקום לומר שאם ברור שלא נוצרות מחלוקות, אין בכך איסור.
אנחנו מוצאים דוגמא מעניינת לשאלה זו בשאלה כיצד יתפלל אדם שנמצא בבית כנסת שמתפלל בנוסח שונה מזה שלו.
כמדומה שהעמדה הרווחת יותר בין פוסקי זמננו היא, שעליו להתפלל לפי נוסח המקום שבו הוא נמצא, גם אם הוא שונה מהנוסח שלו. בוודאי כשהוא מתפלל בקול, ולחלק מהדעות, גם כשהוא מתפלל בשקט. כך למשל כותב הרב שלמה זלמן אוירבך (הליכות שלמה תפילה פרק ה סעיף כב ואילך) וכך כתב באגרות משה (או"ח ב, קד.[2]) ועוד.
לעומת זאת, הרב עובדיה (יביע אומר חלק ו, או"ח סימן י אות ו) כותב, שכאשר ידוע שיש מנהגים שונים, ואנשים מעדות שונות נוהגים אחרת, לא נוצר ויכוח בשאלה מהו ה'מנהג' וממילא לא נוצרות מחלוקות.
אם כן, שתי תורות (במקרה זה, תורת המנהגים) יש ויש. אבל מחלוקת – אולי אין.
אינני יודע מה מקובל בעולם החרדי, אבל כמדומני שבהרבה מאוד בתי כנסת דתיים לאומיים, בפרט אם הם אשכנזיים בעקרון, אנחנו מאמינים יותר בחשיבות ההכלה של כל מתפלל, מאשר בהקפדה על מנהג ספציפי, ובמובן הזה, ממשיכים את משנתו של הרב עובדיה, ולא את זו של האגרות משה או הגרש"ז[3].
אני מודה, שבעבר האמנתי מאוד בכך שצריך לשאוף למנהג אחיד, ושיש להחמיר ובתפילה בקול להקפיד להתפלל כנוסח המקום שנמצאים בו. היום, אני יותר אמביוולנטי ביחס לעניין.
אם נחזור לרגע לקריאת זכור, שממנה יצאנו, גם שם ניתן למצוא את הגישה הזו. יש מהפוסקים שכתבו, שלכתחילה אדם צריך להקפיד לשמוע את הקריאה במבטא שהוא מדבר בו[4], ועדיין, לא מצאתי מי מהפוסקים שכתב שיש לקרוא את זכור בכמה מבטאים שונים[5]. כך שהמנהג שנוהגים היום בכמה מקומות, לקרוא בכמה מבטאים שונים, אין לו ממש שורש בפסיקה.
וכאן הבן שואל – למה בעצם? למה אנחנו לא חותרים לאיזושהי החלטה על מנהג אחד מסויים, ברוח דברי הרמב"ם ביחס לסנהדרין?
בעד ריבוי הנהגות בימינו
נציע שתי הצעות לשאלה, למה לא הוכרעו כל המחלוקות – בזמן שהיתה סנהדרין, וגם אחריה.
לא תמיד אפשר להכריע באמת את הויכוח
המאירי, בפתיחה למסכת אבות, דן בשאלה למה לא הוכרעה המחלוקת שהיתה קיימת לאורך כל תקופת הזוגות:
ואחריו של שמעון הצדיק ע"ה הגיע זמן אנטיגנוס והיה ראשון לישיבת החכמים בזמן בית שני ולא היה לישיבתו בן זוג ומתוך כך לא נפל מחלוקת בישיבתו בזמנו אלא שכל חבריו ותלמידיו וחכמי דורו היו נמשכים אחריו ואחר דבריו… ואחריו היה הנשיא הממונה בדור, וראש ישיבה, רוצה לומר, אב בית הדין. זוג אחד ממונה על כל ענייני הנהגות הישיבות והוראות שבהם ואז הוחל זמן המחלוקת … וכל אלו הזוגות היה אחד מהם נשיא וחברו הנזכר עמו אב בית דין וראש ישיבה והתרחב בזמנם המחלוקת מעט מצד שהיו הנשיא והראש ישיבה חולקים זה עם זה והיו התלמידים נמשכים אחריהם זה בכה וזה בכה ומה שנתפרסם ממחלוקתם בתלמוד הוא בקרבן הבא ביום טוב, אם סומכין עליו אם לאו. שבכל אלו הזוגות היה האחד וסיעתו עמו אומרים שלא לסמוך מפני שהסמיכה יש בה איסור שבות…
המאירי מסביר, שבתקופת הזוגות היה חידוש – לא עוד נשיא, שכולם נכנסים תחתיו, אלא שנים, שמהווים ביטוי של שני מוקדי כח, ושתי 'סיעות' שונות בתוך הסנהדרין. בהמשך לכך כותב הרב מרגליות (יסוד המשנה ועריכתה, בירורים ד):
במחקר מיוחד על תפקיד ה"מופלא" בבית דין הגדול (בירחון קול תורה ירושלים תש"ט) הבאתי דברי הבראשית רבה על הפסוק "והנה באר בשדה" – זו סנהדרין. "והאבן גדולה על פי הבאר" – זו מופלא שבבית דין, שהוא מסרס את ההלכה… וביררתי שם באריכות, שהכוונה כי להמופלא בי"ד היה יפוי כח לעקור הכרת חברי הבית דין. לא להכריע נגד דעת הרוב, רק אם הרוב הכריע נגד דעת המופלא, היה בידו להעמיד ההלכה שוב לדיון…
וזה שהוסיפה המשנה וסיימה: "הראשונים היו נשיאים, והשניים אבות בדין דין" בעוד אשר במשנה לא הוטבעו ידיעות לשם היסתוריה, רק זהו הסבר על התמדת מחלוקת זו, שנתאפשרה לפי שהיה הבדל דעות בין הנשיא לבין האב בית דין. ואם שהאב בית דין אינו מורה הלכה בפני הנשיא, היינו שאינו מכריע נגד דעתו, אבל היה בידו להעמיד בכל פעם ההכרעה לדיון חדש, ובכן, כיון שנחלקו הנשיא והאב בית דין לא היה קיום להכרעה הלכה למעשה.
כלומר, לנשיא ולאב בית הדין היתה זכות וטו על החלטות הסנהדרין, וממילא, לא הצליחו להגיע לפסיקת הלכה[6].
המסקנה העולה מדברי המאירי והרב מרגליות היא, שכשהסנהדרין מתחלקת למחנות שחלוקים ביניהם באופן עמוק, הצבעה לא תוביל להכרעה אמיתית, ובמקרה כזה, אין טעם להצביע ולקבל החלטה טכנית על בסיס רוב.
אם ממשיכים את הטיעון הזה, הרי שכשיש יותר מדי פלגים בתוך עם ישראל, הצבעות והחלטה בדרך של רוב לא באמת מובילים להתכנסות סביב קו מחשבה יותר אחיד, וממילא, אין טעם ביצירת החלטות מלאכותיות.
אין טעם בפתרון חלקי
הרמב"ן (חולין מג:) דן בסתירה בין שתי הנהגות פסיקה, המתוארת בשתי ברייתות שונות. הברייתא בחולין שם אומרת, שאדם יכול לבחור אם לעשות כבית שמאי או כבית הלל, בתנאי שעושה באופן עקבי. לעומת זאת, במסכת עבודה זרה (ז.) מבואר, שכשיש שתי דעות בהלכה, אז צריך ללכת בדאורייתא לחומרא. ועונה הרמב"ן:
ויש לי לומר מתוך שמחלוקתן של תלמידי ב"ש וב"ה גדולה וכל חכמי ישראל נכנסין תחתיה ונעשית להם תורה כשתי תורות הרשות לכל אחד לעשות כדבריהם כדאמרינן ביבמות (י"ד א'), וכיון שכן זה הרוצה להיות מכת ב"ש ולעשות כדבריהם לעולם רשאי הוא.
כלומר, כשהמחלוקת נהיית רחבה מדי, בכל מקרה התורה כבר נעשית כשתי תורות. ולכן, הכרעה בנקודה מסויימת להחמיר, לא פותרת את קיומן של שתי התורות. באופן דומה אפשר לומר, שלכל הפחות בגלות, כשהמחלוקות בין העדות והקהילות מתרבות, אין טעם שקהילה פלונית תקבל איזושהי הכרעה בין מנהגי הקהילות השונים, כי ברור שאפילו אם בתוך הקהילה נשמרת אחדות, סוף סוף, ברור שהתורה היא כשתי תורות[7].
שיקולים חינוכיים
אם מבחינת החשיבות של אחדות הפסיקה ויצירת תורה אחת, אין כל כך סיבה לקבוע מנהג אחד מסויים בקהילה שמורכבת מבני עדות שונות, האם יש שיקולים אחרים.
דומני שאפשר להעלות על הדעת שני שיקולים חינוכיים משמעותיים לנדון דידן:
סובלנות בדור של קיבוץ גלויות
אנחנו אכן בדורות של קיבוץ גלויות, וצריך שעם ישראל יהפוך להיות עם אחד. אם כל אחד מסתגר בקהילתו המסורתית, משמרים את הפילוג. פיתוח סובלנות, הכרה בכך שאפשר להתפלל ולחיות ביחד למרות מנהגים והלכות שונים, חשובה מאוד.
יצירת מסורת אצל ילדינו
המחיר שאנחנו משלמים על הסובלנות והפתיחות למנהגים של אחרים, היא איבוד המושג של 'מנהג'. פעם, ילדים היו רואים כיצד ההורים שלהם נוהגים, ויודעים מה המנהג שלהם. היום, ילד גדל כשהוא מכיר מנהגים רבים, אבל אין לו מסורת שהוא מקבל מביתו.
אחת התובנות, שאולי מוקרנות כלפי הילד (ואולי הן גם נכונות מצד עצמן) היא, שהמנהג הזה לא כל כך חשוב. יש בבית מנהג ברור כמה ממתינים בין בשר לחלב, אבל אין מנהג ברור בשאלה מתי מחזירים ספר תורה בשחרית של יום חול – אחרי קריאת התורה, או רק אחרי קדיש תתקבל. ואין מנהג ברור מה נוסח התפילה הנכון, ואם אומרים תחנון ביום מסויים ועוד ועוד.
כאמור, לא באתי לקבוע הלכה ולא מסמרות בשאלה כמה פעמים נקרא את זכור בשבת הבא. אבל אולי לתת כמה כיווני מחשבה, בשאלה רחבה קצת יותר – האם אנחנו מקפידים על איזשהו מנהג אחיד בקהילה שלנו, או בעצם חיים בדרך סובלנית יותר, ללא מנהג שכזה.
*********************************
[1] קרן אורה בסוגיה ביבמות. משיב דבר א, יז. ועוד.
[2] אבל ראו גם דבריו באו"ח ה, לז אות ה:
ה. אם יש קפידא מלהתפלל בציבור שנוהגין שם שכל אחד מתפלל בנוסח אחר
ובהא דהיו לפניך שני מקומות לילך להתפלל. לאחד הוא הרבה בתי כנסיות בבניין גדול אשר שם לא קבוע נוסח תפילה, אלא מי שעובר לפני התיבה מתפלל כהנוסח שהוא רגיל וכל המתפללין נוהגין כרצונם כל אחד כהרגלו. ושני הוא ביהכ"נ קבוע אשר מתפללין שם בנוסח חסידי פולין ואונגארן, אבל כולן שווין. הנה פשוט לע"ד שחילוקים הקטנים שאיכא בין הנוסחאות, לא נחשבין לדינא כלום, ויכולין להתפלל בציבור אחד ואין בזה לא תתגודדו, שידוע לכל שאין חילוק לדינא בהם. ובפרט שכל דבר הרי כל אחד אינו משמיע קולו כל כך שידעו איך הוא מתפלל, ותפילת שמ"ע הרי אומרין בלחש. ולשון הקדושה שזה אומר נקדש וזה נקדישך, כיוון שבעצם אין צורך להקהל לומר זה כלל, כדאיתא בריש סימן קכ"ה, ודאי אין בזה משום לא תתגודדו ולא משום חשש מחלוקת, אף שוודאי טוב לומר בלשון שהש"צ יאמר, ולכן ליכא חילוק לע"ד בזה (ועי' מש"כ באגרות או"ח ח"ב סי' כ"ד ד"ה ומה שהתפילין, וסי' ק"ד, דבמקום שיש שם נוסח קבוע, צריך לומר בנוסח שהקהל מתפללין כל מה שאומרים בקול רם).
[3] אולי זה עניין של תפיסה דתית לאומית, המעודדת חיבורים בין כל חלקי העם, ואולי תוצאה של הקושי לקיים מנין ביישובים שבהם אין הרבה מתפללים. משיחות עם כמה רבני קהילות חשובים, נראה לי שהאפשרות הראשונה קרובה יותר לאמת.
[4] וחשוב לציין, שאין מי שכתב שצריך להקפיד על מנגינת טעמים לפי המנגינה שרגיל בו. כך שלקרוא את הפרשה במבטא ספרדי (מלבד זכר וזייכר) בטעמים של אשכנזים וטעמים של ספרדים, בוודאי מיותר מבחינה הלכתית.
[5] כשם שלא מצינו מי מהפוסקים שכותב לעשות איזושהי מצווה שבדיבור, בכמה מבטאים שונים.
[6] אפשר לראות לכך דמיון (תוך שמפרידים בין קודש לחול ובין טמא לטהור) גם במצב הפוליטי בימינו, כשיש ממשלה פריטטית, שמתקשה לייצר סדר יום אפקטיבי.
[7] מעניין לציין, שהרב אשר וייס (בשיעור בעל פה, כאן) נקט שאין שום עדיפות ליצור דווקא בית כנסת שבו נוהגים כמנהג אחד מסויים.
עוד מעניין לחשוב על ההקשר לימינו אנו. האם יש טעם ביצירת מוסד פסיקה לאומי – תחת הרבנות הראשית למשל – כאשר ברור שהוא לא באמת משקף פסיקה לאומה כולה, אלא לכל היותר לעולם החילוני והדת"ל שבארץ ישראל? ברור שהעולם החרדי לא יראה את עצמו כפוף לעולם לרבנות ראשית.