המקור לחיוב לחם משנה בסעודות שבת הוא בגמרא במסכת שבת (קיז:):
אמר רבי אבא: בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, דכתיב לחם משנה. אמר רב אשי: חזינא ליה לרב כהנא דנקט תרתי ובצע חדא, אמר: לקטו כתיב. רבי זירא הוה בצע אכולה שירותיה. אמר ליה רבינא לרב אשי: והא מיחזי כרעבתנותא! – אמר ליה: כיון דכל יומא לא עביד, והאידנא הוא דקעביד – לא מיחזי כרעבתנותא.
במאמר זה נדון בשאלה, מה הגדר ההלכתי של חובת לחם משנה. לא נעסוק בפרטי ההלכה כשלעצמם, אלא רק כדי להבהיר את יסוד החובה של לחם משנה בשבת.
באילו סעודות צריך לאכול לחם משנה
בגמרא לא מבואר כמה סעודות צריך לאכול עם לחם משנה. הבית יוסף (או"ח רצא) מביא משיבולי הלקט (סימן צג):
וכתב אחי ר' בנימין נר"ו דבסעודה שניה ליכא קפידא לבצוע על שתי ככרות דמהיכא ילפינין לה מדכתיב לקטו לחם משנה שני העומר לאחד כיון שאכלו אכילת שחרית לא היה להם בצהרים לחם משנה והמקפיד בזה שכרו אתו ופעולתו לפניו[1].
ככל הנראה, שבולי הלקט הבין, שהלחם משנה פירושו שהיה אוכל גם ליום שישי וגם לשבת. ואם כן, בשבת כבר נגמר האוכל בסעודת שבת בבוקר, ולא הספיק לסעודה השלישית. ולכן בסעודה שלישית אין לחם משנה.
אבל ראשונים רבים כותבים שבכל אחת מהסעודות צריכים שיהיה לחם משנה, וכך נפסק גם בשו"ע (רצא, ד) לכתחילה. והרמ"א מדגיש, שאם סועד יותר סעודות בשבת, בכל סעודה צריך לאכול לחם משנה[2].
על כמה כיכרות צריך לבצוע
מדברי הראשונים הסוברים שלחם משנה הוא דין בכל סעודה, עולה השאלה, מה ה'מעשה' שעושים עם שני הכיכרות?
בגמרא מבואר שלדעת רב כהנא, אין צורך לבצוע את שני הכיכרות, אלא רק אחד מהם. הוא היה אוחז בשני הכיכרות, אבל בוצע רק אחת ופירש רש"י:
לקטו כתיב – דמשמע אחיזה, אבל בציעה לא כתיב משנה.
כלומר, הדין של לחם משנה הוא רק לאחוז בו. ולא בעצם הבציעה.
בהמשך הגמרא מובא מנהגו של רב זירא, שהיה "בוצע אכולא שירותיה". לדעת רש"י, הכוונה היא, שהוא היה בוצע פרוסה גדולה מספיק בשביל כל הסעודה. אבל הרשב"א מפרש, שרבי זירא היה בוצע את שני הכיכרות.
להלכה, הרמב"ם (ברכות ז, ד) והשו"ע (רעד, א) כותבים כדעת רב כהנא, שבוצעים רק את אחד הכיכרות. המשנ"ב (סק"ד) מביא בשם המהרש"ל, של"ה וגר"א שיבצע על שני הכיכרות, כרבי זירא.
ה'מעשה' בלחם משנה
לדעת הרשב"א אפשר להבין, שאחרי שחכמים תקנו[3] לאכול לחם משנה בכל סעודה, נמצא שצריך לאכול משני הכיכרות בכל סעודה, ובכך מביאים לידי ביטוי את היותם 'לחם משנה'. אולם, לדעת הרמב"ם ודעימיה, מה ה'מעשה' עם שני הכיכרות?
לאור דברי רש"י, יתכן שההגדרה של ה'לחם משנה' היא האחיזה בו, כלשון "לקטו". ויש עוד אפשרות. על המילים "חייב אדם לבצוע על שתי ככרות" כתב רש"י:
לבצוע – ברכת המוציא.
לכאורה, המסקנה המתבקשת מרש"י היא, שדין לחם משנה תלוי בברכה. המברך, צריך לברך ברכת המוציא כשהוא אוחז בשני כיכרות.
אלא שמסקנה זו קשה במקצת. כידוע, אם אדם אכל ממש לפני שבת, ניתן 'לעבור' לסעודת שבת בדרך של פורס מפה ומקדש. הראשונים נחלקו, אם במקרה כזה, צריך לחזור ולברך 'המוציא' על לחם המשנה. בשולחן ערוך (רעא, ד) הביא את הדעה שצריך לחזור ולברך בסתם, ואת מי שאומר שאין לחזור ולברך ביש אומרים. ולמעשה, המשנ"ב (סקי"ח) כותב שמספק, אין לברך. אם אין מברכים, כיצד יוצאים המשתתפים מדין 'לחם משנה'[4]?
גם לגבי סוגיית האחיזה בשני הכיכרות, צריך לעיין. כיצד יוצאים שאר המסובים ידי חובת לחם משנה אם אינם אוחזים בשני כיכרות? האם הבוצע הוא שליח שלהם? הלא כלל נקוט בידינו, שאין שליחות בגופו. אדם אינו יכול להיות שליח של אדם אחר, שראובן יניח תפילין על זרועו, ויחשב ששמעון הניח תפילין. ואם כן, כיצד יהיה הבוצע שליח לאחוז בכיכרות של שאר המסובים?
ולכן נראה לומר, שהיסוד של לחם משנה אינו מעשה אחיזה, או הברכה עליו, אלא עצם העובדה שמייחדים שני כיכרות לסעודת השבת. ערוך השולחן (בתחילת סימן רעד) כותב:
גרסינן בשבת אמר ר' אבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות דכתיב לחם משנה. כלומר במן כתיב "ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד". והך לחם משנה מיותר, דהוה ליה לכתוב לקטו שני העומר לאחד ואין זה אלא כפל דברים, ולזה דרשינן שזהו עניין בפני עצמו, והכי פירושו: דהלחם של סעודות שבת תהיה משנה. ובמכילתא [בשלח פרשה ד'] איתא גם כן לחם משנה ר' יהושע אומר לחם כפול.
מדברי המכילתא וערוך השולחן נראה, שכזכר למן שקיבלו בני ישראל, שהיה כפול, צריך שיהיה כפל לחם בסעודות השבת[5]. אם כן, דרך הקיום של לחם משנה הוא לייחד שני כיכרות לסעודה בשבת.
כיוצא בכך כותב הדברי יציב (או"ח קכו אות ג):
ועיקר ענין לחם משנה הוא, שמה שמכין לסעודת שבת יכין משנה, שההכנה לסעודה יהיה כפול, וכמו במן לקטו וגו' [שמות ט"ז כ"ב], סגי גם בב' פרוסות, אלא דבעי פרוסה חשובה בכדי שיעור סעודה, וזה בעי משנה, וחכמים קבעו שמלבד דבעי שלמה לברכה, בעי שניהם שלמות משום כבוד ודו"ק…
ואין ענין לחם משנה לעצם הברכה, אלא דבעי משנה בשעת הסעודה, וצריך לברך על הפת, ובשעת הברכה צריך להחזיק המאכל ביד ימינו כמבואר בסימן ר"ו סעיף ד' עיין שם, ואז הוי קביעת הסעודה, וחכמים קבעו שבשעת קביעות הסעודה יהיה משנה ודו"ק.
הדברי יציב מחדש חידוש נוסף על גבי דבריו של ערוך השולחן: מצד עיקר הדין, היסוד של לחם משנה הוא שבסעודה יהיה לחם כפול. זה בעצם לא נוגע למברך, אלא ל'רשימת המאכלים' שבסעודת שבת. הסעודה צריכה להיות על לחם משנה. ולכן כל מי שהוא שותף לסעודה, אף שאינו אוכל בעצמו מהלחם משנה, נחשב שבצע על לחם משנה.
ולכן הוא אומר (שם אות ד):
והנה בחיוב דלחם משנה של המסובין, נראה דאין מזה כלל לענין שליחות ומצוה שבגופו, דאין המצוה לאכול כפל, ולכולי עלמא אין זה בכלל בצע אכולא שירותא עיין סי' רע"ד, אלא שעיקר החיוב להכין ולקבוע הסעודה בדרך כפל… ואם כן, כשבעל הבית הכין וקבע על ב' כיכרות אפשר דסגי להמסובין. וכיון שמונח על השולחן שמסובים ואוכלים עליו, בזה גופא נתקיים המצוה דלחם משנה ודו"ק. וכהידור מצוה יש שהמיסב יקח לחם משנה בנפרד לעצמו, ומכל מקום, עיקר החיוב הוא על הבוצע, והוא הבעל הבית שבוצע…ולזה כשראש המסובים פרס מככרו להמסובים, נעשה בעה"ב הבוצע שלהם, שעליו דייקא החיוב, וכלישנא דש"ס בשבת שם לבצוע ודו"ק.
הדברי יציב ביקש להסביר בכך את המנהג הרווח בכל מיני קהילות ועדות, שחלק מהמשתתפים בסעודה אינם אוכלים בכלל מלחם המשנה[6].
אמנם, הדעה הרווחת אינה כן. אלא שכל אחד צריך לבצוע על הלחם משנה. כלשון הגמרא, ש'חייב אדם לבצוע'. ואף שלא לפני כל אחד יש לחם משנה, יוצאים ידי חובת הבציעה כשבעל הבית בוצע ואוכלים מהלחם שנבצע. אבל אם לא אוכלים מהלחם משנה של מי שבצע, צריך לאכול מלחם אחר, שהוא חלק מלחם משנה.
כך מבואר בחיי אדם (שבת ז, ב) ובשו"ע הרב (רעד אות ד) ובמשנ"ב (סק"ח)[7].
לשיטה זו יש דוחק מסויים. אם הברכה אינה מעכבת, וגם הבציעה נעשית רק בכיכר אחת, מה בדיוק עושים עם שני הכיכרות? באיזה אופן, העובדה שלפני פלוני נמצאים שני כיכרות, הופכת אותם ללחם משנה?
צריך לומר, שעצם העובדה שאדם מייחד שני כיכרות, כדי שיוכל לאכול מהם באותה סעודה, זה מה שמגדיר אותם כלחם משנה.
ואם כן, המחלוקת בין שתי הדעות מצומצמת למדי.
לדעת הדברי יציב וסיעתו, לחם משנה הוא דין בסעודה. די בכך שייחדו שני כיכרות שקובעים עליהם את הסעודה, וגם אם פלוני בכלל לא יאכל מאותם הכיכרות, סוף סוף, הסעודה היא סעודה על שני כיכרות (קצת בדומה לעיקר הדין של נר חנוכה, נר איש וביתו). ואילו דעת רוב הפוסקים היא, שכל אחד מהמסובים צריך לייחד שני כיכרות, שיאכל לפחות מאחד מהם בסעודה.
ונמצא, שאם עושים סעודה גדולה, ובעל הסעודה בוצע על שתי חלות, אבל בנוסף שמים הרבה לחמניות על השולחנות, כדי שכל אחד מהמסובים יוכל לקחת מהן, כיוון שכל אחד מהמסובים מתכוון לאכול מהלחמניות האלו, הרי הם לחם משנה, בין אם בירך עליהן ואחז אותן בידו, ובין אם הן פשוט היו מונחות על השולחן, וחשב עליהן לאותה הסעודה.
החיי אדם כותב, שלכתחילה נכון שהשומעים מבעל הבית יצאו ידי חובה בברכת הבוצע. אולם, גם מלשונו נראה שאין זה מעכב. וכל שגם המסובים התכוונו לאכול מאותם כיכרות, יוצאים ידי חובת לחם משנה. ולכן, אם למשל המברך בירך בשקט, מי שקיבל פרוסה יכול לברך בעצמו ולאכול ואין זה מעכב, וכאמור, יש רבים שנוהגים כך גם לכתחילה. אבל לברך ולאכול מפרוסה שלא הגיעה מהלחם משנה של המברך, בזה הדעה הרווחת היא להחמיר שלא לעשות כן, אלא יש לייחד במחשבה שני כיכרות, שמתכוון לאכול מאחד מהם.
***************
[1] יסוד הדברים ממה שכותב הטור (או"ח רצא):
ואיתא בירושלמי במכילתא דבסעודה שלישית צריך לפחות ככר אחד שלם משום דביום ו' ירד לכל אחד שני עומרים ומכל עומר עשו שתי ככרות הרי ד' לשני עומרים. אכל אחד בערב שבת, ואחד בליל שבת ואחד בבקר הרי נשאר לו אחד שלם לסעודה שלישית.
[2] יש גם דיון, האם גם במה שהוא סעודה, אבל בלי לחם, גם כן צריך 'לחם משנה'. כלומר, האם כשאדם עושה קידוש בבוקר, עם מזונות, כך שזה קידוש במקום 'סעודה', אבל בלי סעודה במובן של לחם, האם הוא צריך לעשות 'לחם משנה' עם מיני המזונות שמשתמש בהם. ראו בשמירת שבת כהלכתה (נה, ד). עיקר הדין הוא להקל בכך.
[3] השתמשתי בניסוח המבוסס על דעת רוב הפוסקים, שדין לחם משנה הוא דין דרבנן. אמנם, יש שהלימוד בגמרא של לחם משנה הוא לימוד גמור, ומדובר בדין דאורייתא. ראו למשל ט"ז (או"ח תרע"ח סק"ב) ועוך השולחן (או"ח רעד, א).
[4] קושיה נוספת שהקשה הרב אשר וייס (מנחת אשר בהעלותך סימן כב), שיש הסוברים שלחם משנה דאורייתא, כפי שהזכרתי בהערה 3, וכיוון שברכות דרבנן, כיוון ניתן לקיים לחם משנה מהתורה?
[5] כמובן, כשבני ישראל אכלו בשבת בבוקר, לא היה לכם כמות כפולה, אלא רק מה שנשאר להם מיום שישי. אבל כך נעשה הדין של הזכר, שבכל סעודה יהיה כפל.
[6] המנהג הזה מתואר, יחסית בהרחבה בשו"ת קנין תורה (א, פח):
והנה, באותן המתנהגים בדרך הבעש"ט… וכן ראינו אצל רבותינו הקדושים… שנהגו עדה, ואין אוכלים עם בעלת הבית בשולחן אחד, כן מנהגם. שמעבירין פרוסת המוציא לבעלת הבית, ואין מקפידין כלל על זה, שישמעו ברכת המוציא וכל אחת ואחת מברכת ברכת המוציא לעצמה כידוע דבר זה.
ואפילו במי שאינו מתנהג בפרישות יתירה כזו, ואוכל עם בני ביתו על השולחן, אבל על כל פנים, כדשכיח כמה פעמים שהבעלות בית מזמינות נשים אחרות לסעודת שבת, ואז אוכלות כולן בחדר אחר… ואין מקפידין שישמעו ברכת המוציא מהבוצע, ובפרט בסעודת שחרית דשבת קודש…
אבל הוא מנהג קדום מאוד.
[7] ובפשטות כך הם דברי הטור בסימן רעד, שכתב: "ואם יש לפני כל אחד ואחד ככרו והוא לחם משנה יכולין לטעום אף על פי שלא טעם הוא".