פרשת שלח, שמלאה בטובתה של ארץ ישראל, מעוררת אותי למחשבות על מעלתה של ארץ ישראל.
נדמה לי, שבתורה, השבח העיקרי ביחס לארץ ישראל קשור לכך שטוב לגור בה, במובן הגשמי. ארץ זבת חלב ודבש, שאבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת. אולי בדומה לכך שגם הברכות לעם ישראל המופיעות בתורה (בפרשת בחוקותי ובפרשת בא ובפרשת והיה אם שמוע ועוד), עוסקות כמעט אך ורק בצד הגשמי. ואותם הסברים במפרשים, בשאלה מדוע התורה לא עוסקת בייעודים הרוחניים, יכולים לשמש הסבר לשאלה מדוע התורה לא מרבה לעסוק בערך הרוחני של ישיבת ארץ ישראל (מלבד "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-הֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה").
אבל אולי זה מסיבות פרוזאיות יותר: עבור עם ישראל, שעוד לא נכנס לארץ, וזוכר את גן הירק במצרים שניתן להשקות אותו תמיד מהנילוס, צריך לשכנע שהארץ המובטחת אכן שווה את זה. ואכן, בנביאים כמעט ולא נמצא שבח כזה לארץ ישראל. כי עם ישראל כבר היה בארץ. לא היה צריך 'למכור' לו ישיבה בארץ ישראל. גם איום היציאה לגלות, אינו איום באבדן קדושת הארץ, אלא בפיזור, ובאבדן הלאומיות ומקום המגורים הקבוע. כי כשעם ישראל יושב בארצו, לא צריך הסברים לשאלה למה להיות שם. זה פשוט המקום שלנו.
אם נמשיך את קו המחשבה הזה, כשחז"ל מספרים על מעלת הישיבה בארץ ישראל, זה בגלל שחלק נכבד מעם ישראל יושב בגלות, בבבל, וגם מי שיושב בארץ, לא חווה חיים לאומיים טובים בארץ. המימרא ש"לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל" משקפת מציאות, שבה המגורים בארץ נוחים פחות מאלו שבחוצה לארץ (כמדומני, שהרעיון הזה מתואר גם אצל הרב קוק, למשל 'למהלך האידאות' פרק ה).
אני חושב על כך, בגלל שהיום, כשעם ישראל יושב די לבטח בארצו, הקשר שלנו עם הארץ הוא כל כך טריוויאלי, שהוא אינו צריך חיזוק באמצעים של 'קדושת הארץ'. הצד השני של המטבע, שנראה לנו, שהוא גם לא נפגע, מקפיצה קטנה לטיול בחו"ל. אם מישהו נוסע לשבוע לצרפת, הוא לא מפסיק להיות ישראלי (לפעמים, לדאבון לב…), ולכן היום אנחנו לא חווים פגיעה בקשר שלנו עם הארץ, ולא רואים בעיה, ביציאה לחו"ל.
נדמה לי, שתהליך דומה התרחש בתחום של עבודת ה' בכללותה. בעבר (בגלות?) עבודת ה' התמקדה מאוד בפרטי המצוות ובלימוד תורה. לא בתור קביעה הלכתית, אלא בתור עמדה נפשית. אדם ידע שהוא עושה את דבר ה', כשהוא מקיים מצוות, וכשהוא לומד תורה. ובשאר הזמן הוא מתפרנס ונוהג מנהג דרך ארץ. זה חשוב, ואם אין קמח אין תורה. אבל ברור מה תורה ומה קמח. אדם יכול לאכול כדי שיהיה לו כח לעבוד את הקב"ה. אבל האוכל הוא אוכל, ועבודת ה' זה אחר כך.
החסידות, ואחריה הרב קוק ושיבת עם ישראל לארצו, טשטשו את האבחנה הזו. גם להפריח את השממה זה עבודת ה'. וגם להיות בצבא, ואפילו גם סתם לאכול הוא עבודת ה'.
הטשטוש הזה, מוליד הרבה ביטחון עצמי, כי אפשר להיות עובד ה' במגוון דרכים. וזה באמת כך. אבל הטשטוש הזה מאפשר גם זליגה. אני יכול להיות עובד ה' כל הזמן, ולכן לא כ"כ חשובים העוגנים ההלכתיים. אני יכול להיות עובד ה' גם בלי ללמוד כמעט תורה, ולהיות עם הארץ לגמרי. אני יכול להיות מחובר לקב"ה בלי להתפלל, ובוודאי בלי להתפלל בבית הכנסת ובמנין. וכן הלאה על הדרך הזו.
דווקא הביטחון העצמי שקשור בכך שאדם יכול להיות עובד ה' בכל מצב, גורם לכך שלא צריך להציב גבולות ועוגנים, שדואגים שאדם ישאר עובד ה' כמו שההלכה והתורה רוצות ממנו.
ואולי, אם נחזור לנושא ארץ ישראל, זה נכון גם שם. ככל שהזהות שלנו כישראלים ברורה יותר, כך אנחנו פחות משקיעים בעוגנים של החיבור שלנו לארץ. אנחנו מרבים יותר ויותר בטיולים לחו"ל, ובעצם, אפשר גם להיות ישראלי ולגור שנה בחו"ל.
לא באתי לדון בגדרי האיסור וההיתר לצאת לטיול בחו"ל (דיון בנושא, ראו כאן). אלא רק לומר, שמצד אחד, בימינו הקשר שלנו לארץ יותר חזק, וממילא יש פחות סיבה לאסור יציאה לחו"ל. אבל מצד שני, צריך לראות איך מייצרים עוגנים ששומרים על הקשר הזה, ולא ימסמסו אותו בשם איזשהו חוזק מדומה.