אני אוהב סדר. במיוחד בתנ"ך. חשוב לי להבין, למה פרשיה מסויימת נמצאת במקומה, ולא במקום אחר. חשוב לי להבין איך היא מתקשרת לפרשיות שלפניה ולאחריה, ולקרוא אותה, לאור המקום שלה בתוך הספר כולו.
מסיבה זו, ניסיתי לעמוד על פרשת המוספים בפרשתנו, שממש לא ברור למה זה מקומה. מדוע פרשת המוספים אינה צמודה לפרשת המועדות בספר ויקרא. הלא זו פרשה שעוסקת בקרבנות החגים, והיה מתבקש שהיא תופיע בספר ויקרא.
מצאתי כמה וכמה הצעות בעניין:
האבן עזרא והרמב"ן נוקטים בעמדה שהתורה מסודרת בסדר כרונולוגי (בניגוד לעקרון הנרחב של רש"י שאין מוקדם ומאוחר בתורה), ומבינים שבמדבר לא הקריבו מוספים. לדעת האבן עזרא, גם תמידים לא קרבו במדבר. בין השאר, האבן עזרא מציין את הקושי להקריב נסכים במדבר, שמצריך תבואה, שמן ויין[1].
להצעה זו יש כמה קשיים. אחד מהם – מדוע להניח שקרבנות המוספים לא קרבו במדבר. הלא מדובר על מצווה שהיא חובת הגוף. ובמיוחד, חז"ל (דעת רבי עקיבא מנחות מה:) אומרים שהמוספים קרבו במדבר.
רש"י ממקם את פרשת המוספים, יחד עם פרשיית העברת ההנהגה של עם ישראל ליהושע, בפרשיה שלפני כן[2]. אולי תוספת לדברי רש"י ניתן להביא מדברי האברבנאל, שמסביר שכל זמן שמשה חי, הוא זה שהיה מעורר את הכהנים להקפיד על הקרבת הקרבנות. לקראת מותו, משה מעביר את האחריות הזו לבני ישראל, ולכן פרשת המוספים נפתחת ב"צו את בני ישראל" ולא רק ציווי לכהנים. גם הרב סמט (כאן) מציע רעיון, לפיו ספר במדבר עוסק בקשר בין עם ישראל למשכן, ולכן פרשת המוספים מופיעה דווקא בו.
הרב יהודה ראק (כאן) מיישב את שיטת הרמב"ן, ומסביר שאף שגם בספר ויקרא יש מוטיב מרכזי במועדים של "והקרבתם אשה לה' ", כלומר, להקרבת קרבנות בחג, הרי שכל זמן שהיו ישראל במדבר, לא היו קרבנות ספציפיים לחגים. רק לקראת הכניסה לארץ, הקרבנות בחגים עוברים תהליך של התמסדות, כך שיש קרבן מסויים שצריך להקריב בכל חג.
למרות ההצעות הרבות, קשה לומר שאני יכול להצביע על אחת מהן, ולומר 'הנה הפשט. הנה תשובה ששבתה את לבי כהסבר פשטי טוב למיקומה של הפרשיה'. בין השאר, כי די ברור לי שאי אפשר להפריד בין שאלת מיקומה של פרשת המוספים לשאלת מיקומה של פרשת נדרים שאחריה, וטרם מצאתי הסבר טוב שיעסוק גם בשאלה זו (יש הצעה מעניינת של הרב אביה הכהן במגדים ט). אבל תוך כדי הלימוד, לא יכולתי שלא להרהר שוב, בעקרון החוזר בדברי הרבה פרשנים, לפיו עבודת ה' במדבר ובארץ קיבלה דגשים שונים (ראו גם בנתיבות שלום בפרשתנו העוסק בשאלה זו ועוסק גם הוא בדגשים השונים של העבודה במדבר לעומת הארץ).
אני בוחר לשים את האצבע על דבריו של הארבנאל, על כך שמשה, לפני מותו, מעביר את האחריות להקרבת הקרבנות לעם ישראל. היה מתבקש, שהאחריות הזו תעבור ליהושע. אבל משה משחרר את יהושע מהאחריות המסויימת הזו. הדאגה להקרבת הקרבנות במקדש אינה מתפקידיו של המנהיג, באופן מיוחד, אלא של עם ישראל כולו.
אחד האספקטים המעניינים של השינוי הזה, זו התפיסה, שעבודת ה' שלנו היא לאומית, ולא רק פרטית. נכון, את הקרבנות מקריבים רק הכהנים. אבל לנו, הישראלים הזרים, יש אחריות בעניין גם כן. לדאוג שזה יקרה. הקרבנות קרבים גם על ידינו, בדרך של אחריות, ולא בדרך של עשיה בפועל. ואולי טוב גם היום, שנדע לבחון את העשיה הדתית שלנו לא רק באספקט הצר, של מה שאנו עושים בפועל, אלא גם באופן רחב יותר, איך אנחנו כחברה וכעם ה', אחראים ותורמים לכך שהעם כולו יקיים את המצוות, איש איש במה שהוא מחוייב בו.
********************
[1] האבן עזרא מציין גם לפסוק בעמוס (ה, כב): "הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל?!". לדעתו, היה קשה גם למצוא שני כבשים לתמיד לכל יום. וזה תימה, שהרי רק לבני גד ובני ראובן היה מקנה רב, ומדוע ייבצר שהיה להם בהמות מספיקות לקרבנות התמידים והמוספים?
[2] זו לשון הספרי שמצטט רש"י:
משל למה הדבר דומה, למלך שהייתה אשתו נפטרת מן העולם, הייתה מפקדתו על בניה, אמרה לו: בבקשה ממך, היזהר לי בבניי. אמר לה: עד שאת מפקדתני על בניי, פקדי את בניי עלי שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג ביזיון. כך אמר לו הקב"ה למשה: עד שאתה מפקדני על בניי, פקוד את בניי עלי שלא ימרדו בי ושלא ימירו את כבודי באלוהי הנכר, מהו אומר: "כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן [וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם…]" (דברים ל"א, כ), לכך נאמר "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".