אחרי שבמאמר הקודם עסקנו בגדרי המושג של 'דינא דמלכותא דינא', נעסוק באופן נוסף שבו נוצרים חוקים אזרחיים, בהקשר של דיני ממונות, שלא מכח ההלכה ותקנות חכמים.
הגמרא בבבא בתרא (ח:) מביאה ברייתא[1]:
כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת ולקנות להן ספר תורה ונביאים…
ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן.
כלומר, יש רשות לבני העיר לתקן תקנות, וגם לקבוע 'קנסות' למי שאינו עומד בתקנות אלו.
הראשונים נחלקו, באיזה אופן מתקנים בני העיר את תקנות הקהל. לדעת רבנו תם, רק כאשר כל בני העיר הסכימו ביניהם על תקנה, היא מחייבת אותם. לעומת זאת ריב"ם סובר, שבני העיר מקבלים עליהם החלטות בדרך של רוב.
ריב"ם מסביר, שהיכולת של בני העיר לקבוע תקנות היא שהם כמו בית דין, ומעין 'הפקר בית דין הפקר', ולכן גם דרכי קבלת ההחלטות הן כמו של בית דין, ברוב. לעומת זאת, לפי רבנו תם, בני העיר הם שותפים, ולכן ההחלטות שלהם מחייבות אותם, רק כאשר הן מתקבלות על ידי כל השותפים.
הרמ"א (חושן משפט ב) מביא את שתי הדעות, וכותב שנוהגים כדעת ריב"ם. וכך הוא כותב גם בהקשר של מיסים (חושן משפט קסג, א):
כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמן, יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים, וילכו אחר הרוב. ואם המעוט ימאנו, הרוב יכולין לכוף אותן אפילו בדיני גוים, ולהוציא ממון על זה, והם צריכין לתת חלקם. והמסרב מלומר דעתו על פי החרם, בטלה דעתו ואזלינן בתר רוב הנשארים האומרים דעתן.
דין 'אדם חשוב'
בהמשך אותה סוגיא במסכת בבא בתרא שבה מופיע הדין של 'להסיע על קיצתן', אומרת הגמרא (שם ט.):
הנהו בי תרי טבחי דעבדי עניינא בהדי הדדי דכל מאן דעביד ביומא דחבריה נקרעוה למשכיה, אזל חד מנייהו עבד ביומא דחבריה, קרעו למשכיה.
אתו לקמיה דרבא, חייבינהו רבא לשלומי.
איתיביה רב יימר בר שלמיא לרבא ולהסיע על קיצתם?
לא אהדר ליה רבא אמר רב פפא שפיר עבד דלא אהדר ליה מידי. הני מילי היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו.
הגמרא אומרת, שהסכמה לקנוס של חברי גילדה מקצועית אינה מועילה, כשיש שם 'אדם חשוב'. מדוע?
הרמב"ם (הלכות מכירה יד, יא) כותב:
במה דברים אמורים במדינה שאין בה חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה, אבל אם יש בה אדם חכם חשוב אין התנאי שלהן מועיל כלום ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קיבל התנאי אלא אם כן התנה עמהם ועשו מדעת החכם, וכל מי שהפסיד לפי התנאי שאינו מדעת החכם משלם.
מדברי הרמב"ם נראה, ש'אדם חשוב' היינו אדם שהתמנה בדיוק לתפקיד הזה – 'לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה'. במקרה כזה, מסתבר שאם בני העיר מינו מישהו כזה, יש לו זכות וטו על החלטות מקומיות של גופים כמו חברי גילדה מקצועית.
ואמנם, הרמב"ם מזכיר את המונח 'חכם' מה שמרמז אולי על כך שמדובר דווקא במי שהוא גם תלמיד חכם. אבל בשו"ת הרשב"א (ד, קפה) הדברים מבוארים יותר:
ובלבד שיהיה בהסכמות אלו תלמיד חכם שבעיר, אם ישנו בעיר, או אדם חשוב שנתמנה פרנס על העיר.
כלומר, אפשר שיהיה תלמיד חכם, ואפשר שיהיה סתם אדם חשוב שנתמנה פרנס על העיר. ותלמיד חכם, הוא פשוט ברירת המחדך, כי מן הסתם עמד רב בראש הקהילה.
דיינים פסולים
הרשב"ש (סימן תקסו) מיישם את העקרון שתקנות הקהל נובעות מכח בית דין, בהקשר נוסף:
כבר כתבו הרא"ש ז"ל והרשב"א ז"ל בתשובותיהם דאלים כחא דצבורא בלא קנין כיחיד בקנין. ואני סמכתי דבריו בתשובתי דמשום הפקר בית דין נגעו בה. אם כן, צבור אפילו בלא קנין ובדבר שלא בא לעולם ולמי שלא בא לעולם, מכירתם מכירה… ודין הצבור על קהלם כדין בית דין לכל העולם כמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה.
כלומר, תקנות הקהל מועילות גם בדברים שאין מועיל לגביהם קנין, משום שזה דבר שלא בא לעולם וכיוצא בכך.
עוד תנאי שקשור לכך שתקנות הקהל נובעות מכח בית דין מובא ברמ"א (חושן משפט לז, כו[2]):
טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים הרי הן כדיינים ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה.
אמנם, יש לציין, שדברי תרומת הדשן, שהם מקור הדין, עוסקים בדין לכתחילה. יתכן שאם כבר קיבלו עליהם אדם כזה, הוא אינו נפסל. שהרי באותו סעיף קובע השו"ע:
עכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם, ועל ההקדשות ועל כל ענייניהם, וכשרים אפילו לקרוביהם, כיון שקבלום עליהם.
ואם כן, במקום שנהגו לקבל גם פסולים משום רשעה, וכך המצב הקיים במדינת ישראל, מן הסתם הקבלה מועילה.
יישום המושג של תקנות הקהל במדינת ישראל
במסגרת המאמר הזה, איני מנסה להגיע למסקנות סופיות, אלא רק להציג כמה מהעמדות ההלכתיות למעה בסוגיה זו.
הרב מרדכי אליהו (מבט תורני על חוקי המדינה והתקנת תקנות בימינו, תחומין ג עמ' 242) מתייחס לאפשרות להכיר בחוקי המדינה כתקנות הקהל. והוא מסתייג בשתי נקודות:
לתקנות קהל תוקף של דין ממש… אמנם הרמ"א (בחו"מ סי' לז סעי' כב) מתנה זאת בכך שהמתקנים יהיו בני תורה הכשרים לדון, דבר שאין לומר על רוב חברי הכנסת שלנו…
עוד נפסקה הלכה כי התקנות צריכות אישור "אדם חשוב", תלמיד חכם מחשובי הדור, אם כי יש מחלוקת אם אישור כזה הוא לעיכובא…
מכאן עולה שלחוקי הכנסת אין תוקף של תקנות קהל ממש.
לעומת זאת, הרב אברהם שפירא (שם, עמ' 238) כותב:
נראה שיש לדון במעמדם של חוקי המדינה מצד תקנות קהל. לקהל, על נציגיו, יש סמכות לתקן תקנות לשם הסדר חיי הקהילה, תקנות כאלו בעניני מסים, עבודה, תעבורה ועוד בתנאי שלא יסתרו את דיני התורה.
המבחן להכריע בין תקנה תקפה או לא נראה לי כללית כדלהלן ; אם אותו חוק עבר ללא התנגדות הנציגים הדתיים בכנסת חזקה שהוא "כשר". ואם החנגדו לו – חזקה שהוא סותר את ההלכה, ואינו מחייב. כי הנציגים הדתיים ערים לחוקים מחד, ושואלים פי רבנים מאידך, כך שהם לא יסכימו לחוק הסותר את ההלכה.
************************
[1] שמקורה בתוספתא (בבא מציעא יא, כג – כה).
[2] ומקורו בתרומת הדשן (פסקים וכתבים) ריד.