שאלה
בקומת המרתף פתחנו חלל שמשמש בתור מחסן. אין שם ריצוף, חלונות, או אוורור, כך שהשהייה במקום לא נעימה, ואנחנו נכנסים רק כשצריך להוציא או להכניס משהו.
האם חדר כזה חייב במזוזה?
תשובה
יש לקבוע שם מזוזה, בלא ברכה.
נימוקים
א. מחלוקת הראשונים במזוזה בבית אוצרות
הגמרא ביומא (יא.) מביאה ברייתא:
תנו רבנן: בשעריך אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ואחד שערי מדינות ואחד שערי עיירות ורפת ולולין ומתבן ואוצרות יין ואוצרות שמן כולן חייבין במזוזה.
יכול שאני מרבה בית שער אכסדרה ומרפסת? תלמוד לומר: בית מה בית המיוחד לדירה אף כל המיוחד לדירה יצאו אלו שאינם מיוחדים לדירה.
יכול שאני מרבה אף בית הכסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה תלמוד לומר בית מה בית העשוי לכבוד אף כל העשוי לכבוד יצאו אלו שאין עשויין לכבוד.
יכול שאני מרבה אף הר הבית והלשכות והעזרות תלמוד לומר בית מה בית שהוא חול אף כל שהוא חול יצאו אלו שהן קודש.
מן הברייתא הזו עולה, שישנן שלוש הסתייגויות מבחינת השימוש של מבנה, לפוטרו ממזוזה. על בית שער אכסדרא ומרפסת נאמר שהם פטורים ממזוזה משום שאינם מיוחדים לדירה. בית הכיסא, בית הבורסקי ובית המרחץ פטורים משום שהם אינם עשויים לכבוד, והרב הבית והלשכות פטורים משום שהם אינם לתשמיש חול.
לעיל באותה סוגיה נחלקו אמוראים מה הדין של בית התבן, בית הבקר, בית העצים או בית האוצרות לדעת רב כהנא הם חייבים במזוזה בעקרון, משום שהם נחשבים 'מיוחדים לדירה', ואילו לדעת רב יהודה הם פטורים מן המזוזה, משום שהם אינם מיוחדים לדירה.
נחלקו הראשונים כיצד לפסוק. לדעת הרמב"ם (מזוזה פרק ו הלכה ז) בית אוצר פטור ממזוזה באופן עקרוני:
בית התבן בית הבקר בית העצים בית אוצרות פטורין מן המזוזה שנאמר ביתך ביתך המיוחד לך פרט לאלו וכיוצא בהן, לפיכך רפת הבקר שהנשים יושבות בה ומתקשטות בה חייבות במזוזה שהרי יש בה יחוד לדירת אדם. בית שער אכסדרה ומרפסת והגינה והדיר פטורין מן המזוזה מפני שאינם עשויין לדירה, אם היו בתים החייבין במזוזה פתוחין למקומות אלו חייבין במזוזה.
לעומת זאת, לדעת הרא"ש (הלכות מזוזה סימן טו) בית אוצר חייב במזוזה:
תנו רבנן בשעריך אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ואחד שערי מדינות ואחד שערי עיירות ורפת ולולין ומתבן ואוצרות יין ואוצרות שמן כולן חייבין במזוזה. יכול שאני מרבה בית שער אכסדרה ומרפסת. ת"ל בית מה בית המיוחד לדירה אף כל המיוחד לדירה יצאו אלו שאינם מיוחדים לדירה.
לכאורה, הרמב"ם הבין, שמיוחד לדירה, היינו שהייעוד הסובייקטיבי של החדר הוא לתשמישי אדם. שאדם שוהה בחדר הזה. ולכן, אם מדובר ברפת בקר שהנשים מתקשטות בה, היא מיוחדת לדירה. אבל הנשים אינן נמצאות ברפת הבקר, שוב היא בגדר של אינה מיוחדת לדירה.
לעומת זאת, הרא"ש סובר, ש"מיוחד לדירה" היינו שבאופן אובייקטיבי, החדר יכול לשמש כבית דירה. ולכן, מבנה שחסרים לו קירות כמו בית שער אכסדרא ומרפסת אינו ראוי לדירה. אבל רפת או מתבן וכדומה, נחשבים ראויים לדירה.
בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רפו סעיף ב) פסק כדעת הרא"ש, ואף לא הזכיר שיש מחלוקת בדבר:
בית התבן, בית העצים ובית הבקר חייבים. ואם הנשים רוחצות בהם, כיון שעומדות שם ערומות, אין כבוד שמים להיות שם מזוזה.
יש לציין, שגם לדעת המחבר, יש מקום לומר, שמעמדם של בית האוצר ודומיהם הוא פחות בית דירה מאשר בית רגיל. המרדכי (הלכות קטנות סוף סימן תתקסט) כותב שחדר שנשים ישנות בו, והן גם מתלבשות בו וכו', חייב במזוזה. גם הכלבו (סימן צ) כותב כן:
כתב הר"ף ז"ל בית משכב הנשים פטור, מפני שמכבסות ורוחצות בהן ומקשטות עצמן שם… וצ"ע
וכן נמי כתב הר"מ חדר או עליה שאיש ואשתו ישנין בה פטור מן המזוזה ומביא ראיה מפ"ק דיומא דאמר באמת אמרו בית הכסא ובית המרחץ ובית הבורסקי פטורין מן המזוזה מפני שהנשים מתקשטות שם, כל שכן חדר שאיש ואשתו ישנין בה.
אבל הבית יוסף (שם) כתב לחלוק על הכלבו:
ואני אומר דאין משם ראיה דעד כאן לא פטרו במסכת יומא מפני שהנשים רוחצות שם אלא בית התבן ובית הבקר וכו' אבל בית דירה ממש אף על פי שהנשים רוחצות שם חייב במזוזה ועוד דאפילו בהנך לא פטרי אלא מפני שהנשים רוחצות שם ערומות וכדפירש רש"י ואם כן בחדר שאיש ואשתו ישנים בה אף על פי שמשמשים אין עומדים ערומים חייב במזוזה וכן עמא דבר.
מבואר מדבריו, שהבין שבית התבן והבקר אינם בית דירה גמור, וכיוון שאינו בית דירה גמור, הרי שגם תשמיש חוסר כבוד מועט מפקיע את חיוב המזוזה ממנו. ברמ"א (שם סעיף ב) הביא את שתי הדעות.
ב. דין חנות
הרמב"ם (שם הלכה ט) כותב:
סוכת חג בחג ובית שבספינה פטורין מן המזוזה לפי שאינן עשויין לדירת קבע, שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו החיצונה פטורה מן המזוזה לפי שאינה קבועה, החנויות שבשוקים פטורין מפני שאינן קבועים לדירה.
לכאורה, הרמב"ם לשיטתו, שכתב שבית אוצר פטור ממזוזה. ועם זאת, יש לשים לב, שכשהרמב"ם דיבר על בית אוצר הוא כתב שבית אוצר ודומיו אינם עשויים לדירה, ואילו כאן הנימוק הוא שאינם קבועים לדירה.
ההבדל הזה משמעותי, כיוון שהטור (יו"ד סימן שפו) מביא גם כן דין זה, אף שהוא פוסק כדעת אביו הרא"ש, שבית אוצר חייב במזוזה, וכן פסק גם המחבר (סעיף יא). ולכאורה, לשיטת הרא"ש היה צריך לומר שגם חנות חייבת במזוזה, בדומה לבית אוצר. ואכן, ערוך השולחן (שם סעיף כו) כותב שדין החנויות הוא רק לדעת הרמב"ם, ולדעת הרא"ש, שהלכה כמותו, חנויות חייבות במזוזה.
הט"ז (סק"י) מסביר מדוע חנות נחשבת 'דירת עראי':
והחנויות שבשוקים פטורים. – דלאו דירות נינהו. ונראה לי, אפילו אם יושבין בהם בכל יום פטורים דכיון דאינם שם בלילה מיקרי עראי.
לדבריו של הט"ז, כל בית שאינו מיועד להיות בו גם בלילה, אינו חייב במזוזה.
ביד קטנה (פרק ב מנחת עני סקכ"א. הובא גם בפת"ש סק"י) הקשה על זה, שהרי הסחורה נשארת בחנות גם בלילה, ואם כן, מדוע תיגרע החנות מדין בית אוצרות, שכאמור לדעת הרא"ש והשו"ע חייב במזוזה?
ותירץ, לדעת הט"ז, שמדובר בחנויות כאלו, שעומדות ריקות בלילה. תירוץ זה נראה דחוק ליד קטנה, ולכן הוא מציע תירוץ אחר:
נראה לעניות דעתי כוונת הטור והשולחן ערוך בעניין החנויות שבשבווקים, והוא החנויות שעושין ביומא דשוקא בכרכים גדולים, ועומדים שם החנויות בשוק רק כל משך הזמן דיומא דשוקא, ואחר כך מפרקים אותם, או אפילו בנוים ועומדים שם כל השנה, רק שאין משתמשים בהם כלום רק ביריד… אלו וכיוצא בהן המה ממש כמו סוכת החג בחג, וזה הוא פשוט וברור.
כלומר, החנויות שבהן מדובר בשו"ע הן חנויות עראיות, שקיימות רק בזמן היריד, ושאר הזמן עומדות ריקות או מפורקות כליל, ולכן זו דירת עראי.
החיד"א (רב פעלים חלק ב יורה דעה סימן לו) כותב שלושה חילוקים אפשריים בין חנות ובין בית אוצר:
התירוץ הראשון הוא, שחנות אינה ראויה לדירה באופן אובייקטיבי. היא דומה יותר לאכסדרא ומפרסת, כיוון שהקירות שלה חלקיים מדי, ואין שום פרטיות בתוך החנות:
דיש לומר, מה שכתב מרן ז"ל בחניות שבשווקים שהם פטורים, איירי בחניות שאינם ראויים לדירה, כגון שפתחיהם גדולים שפתוחים מצד אחד כולו, ומאחר שהם פתוחים לשווקים אין דרך לדור באלו, כי כאשר יפתח הפתח נראה לחוץ כל החנות כולו, ומה שבתוכו, ולא ישאר בו מקום צנוע, ואין דרך לדור במקום כזה, כי האדם לא יאכל וישתה וישן אלא במקום מוצנע, וזה מקום גלוי כולו לפני כל עוברים ושבים בשוק, ואם יסגור הפתח יהיה חושך ואפילה, וכמו בית האסורין צר וקטן…
התירוץ השני של החיד"א הוא:
אפשר לעשות סברה ולומר כי בית האוצר ובית העצים וכו' כולם משמשים צורכי דירת האדם, כי האדם במקום דירתו צריך הוא לכל הדברים האלו שאוצרים בהם, מה שאין כן חניות בשווקים שמונחים בהם סחורות של משא ומתן, ואין שם דברים שהם מצרכי הדירה, להכי פטורים הם… ובית העצים ובית הבקר שנזכרו קודם זה הסעיף, דכל אלו הם לצורך הדירה, שהאדם במקום דירתו צריך לעצים, וצריך ליין ושמן ותבואה אשר בבית האוצר, וצריך לבקר לאכול מחלבן…
כלומר בית אוצר משמש את צרכי הבית. אולי לא גרים בחדר בית האוצר ממש, אבל הוא פשוט המזווה של הבית, ולכן הוא נחשב חלק מבית הדירה. לעומת זאת, החנות משמשת רק לסחורה ולעסקים, ואינה בית דירה.
תירוצו השלישי של החיד"א הוא תירוצו של היד קטנה שהזכרנו לעיל. וגם האבני נזר (יורה דעה סימן שפד) מסכים לתירוץ זה.
ג. גדר 'משמש לדירה'
לעיל הצגנו את דעתו של הרא"ש, שבית אוצר חייב במזוזה, לא משום שהוא משמש לדירה בפועל, אלא משום שהוא ראוי לשמש לדירה. אולם, לפי תירוצו השני של החיד"א, גם הרא"ש מודה שהעיקר הוא התשמיש הסובייקטיבי של החדר, אלא שחדר המיועד לחפצים המשמשים את צרכי הבית נחשב בית דירה, ואילו חדר המיועד לחפצים המשמשים רק לסחורה, אינו נחשב כבית דירה.
לאבחנה זו יש הדים במחלוקות נוספות באחרונים.
הש"ך (יו"ד שם סק"ב) נימק מדוע בית אוצר נחשב בית דירה:
וכל אחד מהנך אפילו אינם דרים שם ממש כיון דיוצאין ונכנסין בו חשיב בית דירה.
בחוט השני (יורה דעה רפו, א) למד מדבריו:
משמע, דחיובא דבית האוצר הוא דווקא שהרגילות להשתמש במקום, כגון על ידי שנכנסין ויוצאין בו. ולפי זה, מחסן שאין רגליות להכנס שם אלא אחת בשנה, כגון מחסן שמאחסנים בו עצי סוכה או כלים לפסח כיוצא בזה, אין זה נחשב לענין מזוזה בית האוצר, ופטור מן המזוזה.
כלומר מה שהופך את בית האוצר להיות בית דירה, הוא שהוא משמש בפועל כאחד החדרים שבבית. חדר לאכסון, אבל הוא חלק מה'מרחב הביתי'. לעומת זאת, מחסן שאין משתמשים בו אלא לעיתים נדירות, בוודאי אינו חלק מהבית, וממילא אינו חייב במזוזה.
לעומת זאת באגרות משה (יו"ד ב, קמא, בתחילת ענף ב) הבין שעצם העובדה שמניחים שם את החפצים הקשורים לבית, מחייב במזוזה.
גם אחרונים אחרים בזמננו נחלקו בכך[1]. ראיתי בשם הגרש"ז, שמנהג ירושלים הוא שמחסן הצמוד לבית חייב במזוזה, אבל המקלט של הבנין אינו חייב במזוזה.
אמנם, מהיד קטנה ברור שהוא לא סבר כדברי החוט השני, וגם לתירוצו הראשון של החיד"א, אין נזקקים לאבחנה זו כלל.
ד. יישום התירוצים השונים לנדון דידן
לאור כל האמור, בנדון דידן –
לדעת היד קטנה פשוט שהמחסן המדובר חייב במזוזה. וכך גם לתירוצו הראשון של החיד"א. שאף שהמחסן מצד עצמו אינו ראוי למגורים כל כך, קשה להאמין שהוא פחות מאוורר ומוכן לשימוש ממחסן עצים שבימי חז"ל, ולכן, כל עוד הוא נספח לבית, יהיה חייב במזוזה. אמנם, אם המחסן היה במקום שאינו קרוב לבית, כך שאי אפשר לראות בו 'נספח' של הבית, ומצד עצמו הוא אינו ראוי למגורי אדם כלל[2].
ולדעת החוט השני והגרש"ז, מסתבר שהדבר תלוי בשאלה עד כמה המחסן הזה משמש את הבית. ואם אין נכנסים לתוכו אלא לעתים רחוקות ביותר, יש מקום לומר שאינו חייב במזוזה.
אמנם, כיוון שיש מספר תירוצים בשאלה זו, ומדובר בספקא דאורייתא, יש להחמיר ולחייב את המחסן במזוזה.
ה. ברכה על קביעת המזוזה במחסן.
האמור לעיל מתייחס לחובת קביעת המזוזה. לגבי הברכה, יש מקום רב לעיין.
אף שהבית יוסף לא מזכיר מישהו מלבד הרמב"ם שחלק על הרא"ש, הרי שיש עוד ראשונים שהלכו בדרכו של הרמב"ם. כך היא דעת התוספות רי"ד והריטב"א (בסוגיא ביומא) ועוד.
ואמנם, בשו"ת רעק"א (קמייתא סימן סו) כתב שכיוון שהשו"ע ונושאי הכלים לא הזכירו את דעת הרמב"ם, אין לחוש לדעה זו וניתן לברך. הוא כותב זו אפילו ביחס לדירה בשכירות, ששם חיוב המזוזה הוא רק מדרבנן. גם ערוך השולחן (שם סעיף ט) כותב שהמנהג הוא לקבוע בברכה, אם כי הוא חושב שמן הראוי לחשוש לדעת הרמב"ם ולא לברך, והניח בצ"ע:
ולפי זה תמיהני על רבינו הב"י שלא הביא כלל דעתם ונראה להדיא מדבריו בספרו הגדול שכתב דהרי"ף פסק כהרא"ש ע"ש … נראה לעניות דעתי, דלעניין ברכה יש לחוש לדעתם והרי ברובא דרובא הרמב"ם הולך בשיטת הרי"ף ומסתמא גם לפניו היתה הגירסא בהרי"ף כגירסתינו. אם כן, כיון דברכות אינן מעכבות, נראה לעניות דעתי לקבוע מזוזה בלא ברכה אבל כבר הורגלו כל העולם לעשות ברכה וצ"ע.
בחובת הדר (פרק ב בהערה סוף סקי"א) כתב שניתן לסמוך על המחבר ולברך. אבל בילקוט יוסף (מזוזה כח) כתב לקבוע בלי ברכה.
בנדון דידן יש עוד קצת מקום ספק, כפי שביארנו, אם המחסן המדובר משמש רק לעתים רחוקות ממש. ועל כן, למעשה נראה לי שעדיף לקבוע את המזוזה שם בלא ברכה.
*******************
[1] ולכאורה, בכך יש ליישב את דברי הט"ז מקושיית היד קטנה. כאמור, הט"ז אמר שחנויות אינן נחשבות בית דירה, כיוון שאין נמצאים בהן בלילה. והקשה היד קטנה, שהרי משאירים שם חפצים גם בלילה.
לדברי החוט השני וההולכים בדרכו יש לומר, שהחפצים אינם קובעים את ההגדרה כבית דירה, אלא השימוש לבני אדם, ואם יש מקום שבני אדם משתמשים בו רק ביום, אף שהם משאירים שם חפצים בלילה, אינו חייב במזוזה.
[2] כך יש להעמיד את דברי הרב דב ליאור בתשובה (כאן), שכתב:
אם המחסן הינו מכובד, וראוי להקרא דירה (ואפשר לישון שם), צריך לשים בו מזוזה. אולם מחסן שאינו ראוי להקרא דירה אף על פי שאפשר לישון בו אינו נחשב כדירה לענין מזוזה.
להבנתי, הוא מדבר במחסן מרוחק מהבית. אבל במחסן הקרוב לבית ומשמש את הבית, אין צורך המחסן מצד עצמו יהיה ראוי למגורים.