הנושא שנדון בו, הוא השאלה אם מותר לקנות אצל אדם ירא שמים, המפעיל עסק ביתי של מזון מוכן, כאשר אין לו תעודת כשרות.
כעקרון, כלל פשוט הוא ש"עד אחד נאמן באיסורין". ומסיבה זו, פשוט שאדם נאמן לומר על אוכל שיש בביתו, שהוא כשר. וכן פשוט שהוא נאמן גם על אוכל שאינו בביתו.
יתר על כן, גם כשיש לאדם 'נגיעה' בעדותו, בדרך כלל הוא עדיין נאמן על הכשרות. כך למשל כותב הרמב"ם (הלכות שחיטה י, יד):
כל טבח שהוא יודע הטריפות האלו והרי הוא בחזקת כשרות מותר לו לשחוט ולבדוק לעצמו ולמכור ואין בזה חשש, שעד אחד נאמן באיסורין בין יש לו הנייה בעדותו בין אין לו הנייה בעדותו.
ולכן, עמדת המוצא שלנו בדיון היא, שאדם נאמן להגיד על האוכל שהוא מוכר, שהוא כשר.
דעת הרמב"ם לגבי מי שאינו מוחזק בכשרות
הגמרא במסכת עבודה זרה (לט:) מביאה ברייתא:
תנו רבנן: אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא: לא יין ולא מורייס ולא חלב, ולא מלח סלקונדרית ולא חילתית ולא גבינה אלא מן המומחה, וכולן אם נתארח אצל בעל הבית – מותר.
מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי, דאמר יהושע בן לוי: שגר לו בעל הבית לביתו – מותר. מאי טעמא? בעל הבית לא שביק היתירא ואכל איסורא, וכי משגר ליה, ממאי דאכיל משדר ליה.
מדברי רש"י במקום נראה, שזה דין מיוחד בסוריא. בסוריא החנוונים לא היו מקפידים על לפני עוור, ולכן אי אפשר לקנות מהם אוכל ולסמוך עליהם שהוא כשר, אבל אם הם בעצמם אוכלים מהאוכל, אפשר לאכול ממנו. וכן כתב בריטב"א שם, וכן היא דעת רוב הראשונים.
אמנם, גם הריטב"א מציין, שלדעת הרמב"ם, זה לא דין מיוחד בחנוונים שבסוריא, אלא בכל יהודי שהוא. זו לשון הרמב"ם (מאכלות אסורות יא):
הלכה כה: בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל היו לוקחין היין מכל אדם מישראל ואין חוששין לו, ובחוצה לארץ לא היו לוקחין אלא מאדם שהוחזק בכשרות, ובזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות וכן הבשר והגבינה וחתיכת דג שאין בה סימן כמו שביארנו.
הלכה כו: המתארח אצל בעל הבית בכל מקום ובכל זמן והביא לו יין או בשר או גבינה וחתיכת דג הרי זה מותר ואינו צריך לשאול עליו אף על פי שאינו מכירו אלא יודע שהוא יהודי בלבד, ואם הוחזק שאינו כשר ולא מדקדק בדברים אלו אסור להתארח אצלו, ואם עבר ונתארח אצלו אינו אוכל בשר ולא שותה יין על פיו עד שיעיד לו אדם כשר עליהם.
מה יסוד דעת הרמב"ם?
ערוך השולחן (יו"ד קיט, ד) כותב:
וטעמו של הרמב"ם נראה, דאף על גב דהתורה האמינתו לכל אחד מישראל על האיסורים, מכל מקום, חנוני קבוע שמוכר תמיד בכל עת ובכל שעה שאני דהוא מורה התירא…. מפני שהם מוכרים תמידים תקף להו יצרייהו דממונא… ולכן צריך על נאמנות כזה מי שהוחזק בכשרות דווקא.
כלומר, זה מעיקר הדין, שמה שסומכים על עד אחד באיסורים כשיש לו 'נגיעות' נאמר רק במקרה של מי שמוכר באופן חד פעמי. אבל כשמדובר במשהו קבוע, חכמים החמירו. הוא דן, בהמשך דבריו (סעיף י ואילך), ביחס לכל מיני משניות שבהן מבואר שמי שאינו חשוד נאמן למכור, ומסיק (סעיף יא):
זה שכתב הרמב"ם מוחזק בכשרות אין הכוונה שיהיה ירא א-הים מרבים או חסיד וצדיק. אלא כל שמתנהג על פי דת ישראל: מניח טלית ותפילין ומתפלל ג' פעמים בכל יום ונוטל ידיו לאכילה ומנהיג את בני ביתו בכשרות דת תורתנו הקדושה, זה נקרא מוחזק בכשרות. ויכול להיות, שבאיזה פרט הוא חשוד מפני קלות הדבר בעיניו, ולכל הדברים הוא מוחזק בכשרות.
וראיה לדבר זה, שהרי מצינו בבכורות שהכהנים חשודים היו להטיל מום בבכור ולכן אינם נאמנים כשאומרים מום זה נפל מעצמו. דאם כן, נאמר דכל הכהנים לא נקראו מוחזקים בכשרות?!…
ולפי זה, גם בכל הדברים שצריך מוחזק בכשרות אין הכוונה לצדיק וחסיד או ירא א-הים מרבים אלא שמתנהג בדת ישראל, כמו שכתבתי.
כלומר, כשמדובר בסתם עם הארץ ש'בסך הכל הוא בסדר' זה הגדר של מוחזק בכשרות לדעתו. שאפילו אם הוא חשוד לדבר מסויים, הוא אינו חשוד באופן כללי. ולכן ניתן לסמוך על עם הארץ, אף שאינו נאמן בענייני תרו"מ או טומאה וטהרה (וכן סתם כהן, שאינו נאמן על הבכורות) אבל נאמן בסתם שאלות כשרותיות אחרות.
ולכן מסיק ערוך השולחן:
ואין נפקא מינה בין הרמב"ם לרש"י והראב"ד לדינא, אלא לאדם שאין מכירין אותו כלל אבל כל שמכירין אותו, אין ביניהם מחלוקת. דאם מתנהג בדת ישראל גם להרמב"ם מותר לקנות ממנו ואם הוא מיקל במצות ואיסורים פשיטא שהוא חשוד וגם לרש"י והראב"ד אסור לקנות ממנו בלא עדות.
נמצא, שאין צורך לדעת שמדובר באדם צדיק במיוחד, לדעת ערוך השולחן, אלא כל מי שיודעים שמתנהג כפי שמתנהגים מרבית שומרי המצוות, נאמן על הכשרות, גם לשיטת הרמב"ם.
הנצי"ב (משיב דבר ב, ז) הולך בדרך קצת שונה. לדעתו, החומרה של הרמב"ם היא רק ביחס לחנוונים, כלומר לאדם המוכר לרבים. שאצלו לא סומכים על חזקת הכשרות הרגילה של כל אדם:
וכמו באיסורא, יש נפקא מינה בין יחיד בפני עצמו, בין המוכר לרבים, דבית דין מחויבים לראות שהוא מוחזק בכשרות. … ומזה הטעם כתב הגהת הרמ"א (סי' קי"ט ס"א) בשם הרמב"ם דאין קונין יין וכדומה ממי שאינו מוחזק בכשרות, אף על גב שמותר לאכול בביתו, מכל מקום, ברביים, בעינן שיהא מוחזק בכשרות, מטעם שלא רבים יחכמו לדקדק אחריו אם יהא דבר שיהא מקום לחשוד…
כלומר, כאשר מדובר באדם שרבים קונים ממנו, יש להחמיר יותר, ובית דין צריכים לבדוק אחריו, שאפשר לסמוך על דבריו.
פסיקת ההלכה בין הרמב"ם לשאר הראשונים
כמי נפסקה ההלכה? כרמב"ם או כרוב הראשונים?
פשטות הדברים היא שהמחבר (יו"ד קיט, א) לא פסק כרמב"ם. הרמ"א מביא את דברי הרמב"ם, ולכן יש מקום לחשוב, שאולי הרמ"א פסק כרמב"ם.
למעשה, הדעה המקובלת היא, שגם אם מעיקר הדין אין הלכה כרמב"ם[1], בפועל נוהגים להחמיר כדעתו בזמן הזה. וכפי שכותב ערוך השולחן (סעיף ט):
וכך כותב גם ערוך השולחן (סעיף ט) שהמנהג להחמיר:
וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל כשאחד שאין מכירים אותו שהוא מוחזק בכשרות הביא יין או גבינה או חמאה או קמח פסח או כרשעות יבשות או בשר מעושן וכיוצא בדברים אלו מביא עימו כתב הכשר מרב היושב על כסא הוראה וביחוד בזמן הזה שרבתה הפריצות והמינות אסור ליקח מאדם שאין מכירים אותו בלא כתב הכשר.
כשמדובר במי שמוחזק בכשרות
כאמור, גם לדעת הרמב"ם, אם מדובר באדם המוחזק בכשרות, הוא נאמן. בוודאי מי שיודעים שהוא בסך הכל שומר מצוות, ומקפיד על כשרות באופן כללי, נחשב 'מוחזק בכשרות'. ולמרות זאת, היו מנהגי קהילות, בעיקר בעולם האשכנזי, שהחמירו שלא לסמוך על אדם שמוחזק בכשרות. כך למשל כתוב בבית הלל (יורה דעה סה אות ה):
ומזה יראה שתיקנו בפנקס המדינה שלא ליקח שום דבר מאכל או יין אלא אם כן שיש בידו כתוב וחתום מאיזה אב בית דין שנעשה בהכשר, שקורין כשר בריב"ל, ואף אם הוא מוחזק בכשרות, משום לא פלוג.
והתקנה הזו מיוחסת ל'ועד ארבע ארצות'.
אמנם קשה לומר שמבחינה הלכתית התקנה הזו מחייבת גם בימינו. ניסוח 'רגוע' יותר שלה אפשר לראות בדבריו של הרב אשר וייס (מנחת אשר חלק א סימן לז):
ברור ופשוט, דבענייני הכשרות מוטל על בתי הדין וגדולי הזמן לעמוד על המשמר ולתקן תקנות לפי צורך השעה. וכבר כתב הטור (…) דאף דעד אחד נאמן באיסורין וכל אחד נאמן על השחיטה, כבר נהגו בכל גלויות ישראל שלא להאמין לקצבים וממנים אנשים ידועים על השחיטה ועל הבדיקה, ורק להם נתנו נאמנות.
וכשם שבזמניהם נוכחו לדעת שאין לסמוך על הקצבים, כך נוכחו בזמנינו לדעת דגם בתחומים אחרים, כל שיש פיתוי כספי, יש לחשוש למכשול, ואין למסוך על הנוגע בדבר נגיעת ממון.
וכעין זה נהגו בזמנינו למנות משגחים במפעלי מזון ומסעדות וכיוצא בהם, ואין מאמינים לבעלי המקום. והכל לפי הענין, צורך השעה ורוח הזמן.
הוא אינו מדבר על גדר קבוע של תקנה, אלא על הפעלת שכל ישר, כשמבינים שיש חשש, שכשמעורב כסף, ובמיוחד סכומי כסף גדולים שקיימים בהרבה מקומות בענף המזון.
טבע האבחנה בין ארץ ישראל לחו"ל לדעת הרמב"ם
לדעת הרמב"ם יש לדון בשאלה מדוע הוא מבדיל בין דינה של ארץ ישראל לשאר הארצות. לפי דעת רוב הראשונים, רק בסוריא היתה בעיה מסויימת עם החנוונים. אולם לדעת הרמב"ם, מה טבע ההבדל בין ארץ ישראל לשאר הארצות?
ערוך השולחן (סעיף ג) כותב:
וסבירא ליה להרמב"ם, דהא דאמרינן סוריא הוא קל וחומר לחוץ לארץ, דאף על גב דבכמה דינים שוותה סוריא לארץ ישראל, מכל מקום, לענין זה שוותה לחוץ לארץ, משום דאין בה השגחת בית דין כל כך כבארץ ישראל. וממילא דגם בארץ ישראל בזמן הזה, דינה כחוץ לארץ.
כלומר, בארץ ישראל היתה מרכז יהודי גדול עם בית דין שמשגיח על המצב הרוחני, ולכן כיוון שבארץ ישראל היה בית דין, היו משגיחים יותר על הציבור, היה אפשר לסמוך יותר על החנוונים.
אבל הגר"א (קיט אות ד) מפרש בדרך אחרת:
ופירש הרמב"ם, דבסתם בני אדם שאין אנו מכירים אותם מיירי. ואמר סוריא וכל שכן חוץ לארץ, ולאפוקי ארץ ישראל בזמן שהיתה רוב ישראל עליה. ועכשיו ארץ ישראל הרי הוא כחוץ לארץ לענין זה.
מבואר מדבריו, שהחילוק בין ארץ ישראל לחוצה לארץ הוא, שבארץ ישראל היה רוב יהודים, ולכן גם כשלא סומכים על החנווני, סוף סוף, כל דפריש מרובא פריש, ומן הסתם רוב האוכל כשר. מה שאין כן בחו"ל.
ונמצא, לפי דבריו, שהיום בארץ ישראל, כשרוב המוצרים בחנויות הם כשרים, גם בלי הנאמנות של היהודי ניתן להכשיר.
אם נחזור לדבריו של הרב אשר וייס שהזכרנו לעיל, נמצא שככל שרמת הסיכון שיהיה אוכל לא כשר גדולה יותר, גם רמת הצורך להשגיח יורדת, וממילא יש להתחשב גם במה שכתבנו, שהיום, כשמרבית המוצרים בארץ כשרים, החשש יורד.
ולכן, באופן בסיסי, אדם שיודעים שהוא שומר מצוות (כמובן, אין הכוונה שהוא מסתוב בדוכן עם כיפה, אלא שיודעים שהוא שומר תורה ומצוות), נאמן על הכשרות של האוכל שהוא מכין. ואם מדובר על עסק ביתי לא גדול במיוחד, ניתן לסמוך על כך. וגם כאן, ראוי להבדיל בין אוכל חלבי לבשרי. באוכל חלבי, אין הרבה חששות. רוב מוחלט של החלב בארץ הוא חלב כשר, וכך גם של מוצרי החלב השונים. לכן, מי שלא מקפיד על חלב נכרי, או על חליבה שלא תהיה בשבת, יכול לסמוך על כשרות המוצרים מעיקר הדין, גם בלי הנאמנות של בעל העסק. ולכן אם מדובר באדם שומר מצוות, מסתבר מאוד שניתן לסמוך עליו כשהוא אומר שהאוכל כשר, גם בלי תעודת כשרות. וגם לגבי מי שמחמיר בחלב נכרי וכדומה, מסתבר שניתן לסמוך על המוכר גם במקרה כזה, כיוון שהבדלי המחירים בין מוצרי חלב בכשרות מהודרת למוצרי חלב בכשרות ירודה אינם גדולים במיוחד.
לעומת זאת, כאשר מדובר באוכל בשרי, ההבדל במחירים של בשר כשר לעומת בשר טרף, גדול מאוד. ומי שמתעסק עם כמויות גדולות של בשר, כיוון שהוא מוכר במסגרת העסק, בהחלט יכול למצוא כמויות גדולות של בשר לא כשר שקיים בארץ, ולכן שם יש להחמיר, ולא לאכול גם אצל בעל עסק שומר מצוות, בלי תעודת כשרות מהרב המקומי, שמפקח על העסק בצורה כזו או אחרת.
וגם באוכל בשרי, אם לא מדובר באדם שמוכר דרך קבע, אלא למשל במי שפותח לפעמים דוכן ללחמניות ונקניקיות ליד הבית עבור ילדים וכדומה, וזו לא עיקר פרנסתו, גם שם ניתן להקל ולסמוך על הנאמנות שלו (אם הוא שומר מצוות) גם בלי תעודת כשרות.
*******************
[1] ערוה"ש מבין שגם הרמ"א לא פסק כמותו. בחכמת אדם (כלל עא סעיף ב) נקט להחמיר, ובפרט בזמן הזה. בכף החיים (קיט אות ד – ו) כתב שמעיקר הדין יש להקל, אבל ראוי להחמיר, ובפרט בזמן הזה.