שאלה
יש לי אח גדול, ויש לו קטע מוזר, שהוא פשוט מתערב על דברים בלי לדעת שום דבר בקשר אליהם. התערבתי איתו פעמיים, על סכום כסף גדול והוא כמובן הפסיד בשתיהן, והוא ממש כבר העביר לי את רוב הכסף בפייבוקס, ההורים שלי אומרים שזה טוב כי זה מלמד אותו לא להתערב, אבל אני יודע שזה כרוך בבעיות הלכתיות רבות, האם מותר להשתמש בכסף זה?
תשובה
מראש, אסור להתערב באופן כזה. ואתה צריך להתרגל לא להסכים להתערב עם אחיך. בטח לא על סכומי כסף גדולים. אם תקפיד לא להתערב, תלמד אותו עוד יותר, שלא להתערב, ממה שיקרה אם תיקח לו את הכסף.
ואם כבר התערבת, לכתחילה אסור לך ללחוץ על אחיך לשלם לך את הכסף.
אם כבר קיבלת את הכסף, כגון שאחיך העביר את הכסף לחשבון הבנק שלך, פשוט שאתה לא צריך להחזיר לו את הכסף.
וגם אם אחיך לא שילם ממש, אלא רק העביר לך בפייבוקס, כך שאתה צריך לאשר את קבלת הכסף, עדיין מסבר שמותר לך לקבל את הכסף.
נימוקים
א. מקור דין המשחק בקוביא
המשנה בסנהדרין (כד:) מונה את רשימת הפסולים לעדות. בתוך רשימה זו נמצא גם המשחק בקוביה. בגמרא שם נחלקו אמוראים בטעם הפסול:
משחק בקוביא מאי קא עביד? – אמר רמי בר חמא: משום דהוה אסמכתא, ואסמכתא לא קניא.
רב ששת אמר: כל כי האי גוונא – לאו אסמכתא היא. אלא: לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם.
ופירש רש"י:
שאין לו אומנות אלא הוא – דהואיל ואין עסוקין ביישובו של עולם אינן בקיאין בטיב דינין ומשא ומתן, ואינן יראי חטא. אסמכתא – היינו דבר דאינו נותן לו מדעתו אלא סומך על דבר שאינו, דסבור שהוא יכול לנצח, ופעמים שמנצחין אותו.
לדעת רמי בר חמא (להלן: רמב"ח), פסולו של משחק בקוביא קשור לאסמכתא. ההתחייבות של כל אחד מהמשחקים לשלם היא מתוך הנחה שהוא יזכה, והתחייבות זו היא בגדר אסמכתא. וכיוון שכן, כשהמנצח לוקח את הכסף, הרי זה "כעין גזילה בידו", כלשונו של רש"י.
לעומת זאת, לפי רב ששת, הפסול היא משם שמי שמשחק בקוביא אינו עסוק ביישובו של עולם, וממילא אינו יכול לשמש כעד.
הגמרא אומרת, שטעמו של רב ששת שייך רק כאשר מדובר באדם שזה כל עיסוקו, ולא במי שרק לפעמים משחק בקוביא. לעומת זאת, הפסול של רמב"ח הוא גם כשמשחק רק לפעמים.
במהשך הסוגיא הגמרא מוכיחה מהמשנה, שהפסול של משחק בקוביא הוא משום שאינו עסוק ביישובו של עולם, ואין בזה אסמכתא.
רוב הראשונים פסקו כדעת רב ששת, שאין במשחק בקוביא משום אסמכתא, והביאו מספר הסברים, מדוע אין בעיית אסמכתא.
לדעת רבנו תם (מובא בתוספות דף כה. ד"ה ראשון), כאשר מדובר בהתחייבות הדדית של שני הצדדים, כעין ההתחייבות של השחקנים השונים בקוביה, אין בעיית אסמכתא.
ר"י (בתוספות שם) כותב, שהמשחק בקוביא אינו אסמכתא, כיוון שברור לכל הצדדים שהאפשרות להרוויח אינה תלויה בהם כלל.
בניגוד לרוב הראשונים, הרמב"ם (הלכות עדות פרק י הלכה ד) כתב:
וכן משחק בקוביא והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא, הואיל ואינו עוסק ביישובו של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל, ולא בקוביא בלבד אלא אפילו משחקים בקליפי אגוזים וקליפי רמונים, וכן לא יונים בלבד אמרו אלא אפילו המשחקים בבהמה חיה ועוף ואומר כל הקודם את חבירו או כל הנוצח את חבירו יטול בעליו את שניהן וכן כל כיוצא בשחוק זה, והוא שלא תהיה לו אומנות אלא שחוק זה הרי הוא פסול, וכל אלו פסולין מדבריהם.
הרמב"ם כותב, שהמשחק בקוביא, אם הוא רק משחק בקוביא, פסול משום משום אבק גזל. לכאורה, דבריו הם הרכבה של שני הטעמים השונים, של רב ששת ורמב"ח. דבר זה קשה גם להבנה בסברא, וגם כי נראה שהגמרא דוחה את טעמו של רמב"ח.
עוד יש לציין, שבהלכות גזלה (פרק ו) כתב הרמב"ם:
הלכה ז: דברים הרבה אסרו חכמים משום גזל והעובר עליהן הרי זה גזלן מדבריהם, כגון מפריחי יונים והמשחקין בקוביא…
הלכה י: המשחקין בקוביא כיצד, אלו שמשחקין בעצים או בצרורות או בעצמות וכיוצא בהן ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חבירו באותו השחוק יקח ממנו כך וכך הרי זה גזל מדבריהם אף על פי שברצון הבעלים לקח הואיל ולקח ממון חבירו בחנם דרך שחוק והתל הרי זה גזל
כאן נראה, שאפילו אם משחק בקוביה רק לפעמים, עדיין זה אסור, ונחשב גזל מדבריהם, ולא רק כשאינו עסוק ביישובו של עולם.
ב. יישוב שיטת הרמב"ם
ככלל, ניתן למצוא בדברי המפרשים שני נתיבים שהם שלושה ביישוב דרכו של הרמב"ם.
שיטת הכסף משנה (בהלכות עדות שם) שהרמב"ם פסק כרמי בר חמא, שבמשחק בקוביא יש אסמכתא, וסובר הרמב"ם יש בזה גם איסור גזל מדרבנן. ומה שכתב הרמב"ם בהלכות עדות, שנפסל רק כשאינו עוסק ביישובו של עולם, הוא במצב שבו אין בעיה של גזל דרבנן, כגון כשמשחק עם גוי, או כשמשחק בקוביא בחינם. שאף שאין בזה איסור של גזל מדרבנן, שהיות שהוא אינו עסוק ביישובו של עולם, חזקתו של הוא משחק גם על כסף, וממילא נפסל לעדות.
מדברי הכסף משנה מתבאר, שמי שמשחק בקוביא בכסף, אף שאין זה עיסוקו היחיד, הרי הוא גזלן מדבריהם, ונפסל לעדות. ומה שמתאר בהלכות עדות, הוא שאף במקום שאינו אסור להדיא משום גזל מדבריהם, נפסל לעדות מסיבה נוספת, כשאינו עסוק ביישובו של עולם.
אבל רוב המפרשים הלכו בדרך אחרת. יסוד שיטתם הוא להפריד בין האיסור שיש במשחק בקוביא, ובין פסול לעדות. כלומר, כל מי שמשחק בקוביא עובר על איסור גזל דרבנן, אבל זה לא מספיק כדי לפסול אותו לעדות.
כאמור, נתיב זה מתחלק לשנים. יש שהבינו שביסודו של דבר הרמב"ם פוסק כרמי בר חמא, שבמשחק בקוביא יש אסמכתא, ובכל זאת, זה רק גזל מדבריהם. ויש שהבינו שהרמב"ם פוסק כרב ששת, שאין בזה אסמכתא, ובכל זאת, יש בזה גזל מדבריהם. ולכולי עלמא, הגזל מדבריהם אינו מספיק כדי לפסלו לעדות, אא"כ אינו עוסק ביישובו של עולם.
רוב האחרונים הבינו, שהרמב"ם פסק כרב ששת. למשל הלחם משנה (בהלכות עדות שם) כותב:
דכוונת רב ששת הוא לומר דמשחק בקוביא לאו אסמכתא גמורה היא כדי לפוסלו משום הא דליהוי גזל גמור דהא ודאי לא הוי גזל גמור אלא מכל מקום, קצת גזל הוי, ואין ראוי לפוסלו בשביל גזל מועט כזה אם לא שלא יהיה לו אומנות אחרת אלא זה דאז כיון דהוא אוכל מדבר של גזל מכוער הדבר ביותר שמתפרנס מדבר של גזל ואפילו שלא יהיה גזל גמור מ"מ כיון דמתפרנס מזה ראוי לפוסלו.
כלומר, הרמב"ם פסק כרב ששת, ואין כאן אסמכתא. אבל יש בזה 'קצת גזל'. אלא שקצת גזל זה, אינו מספיק כדי לפסלו לעדות.
וכן הוא בסמ"ע (לד, מ) ובט"ז (לד, טו) ועוד.
ולעומת זאת, בביאור הגר"א (חו"מ רג, אות מד) כתב שהרמב"ם נקט כעיקר כתירוצו של רמי בר חמא, אלא שגם לרמי בר חמא, אין בזה גזל גמור, אלא רק מדבריהם (אולי משום שסובר שמה שאסמכתא לא קני הוא רק מדרבנן. ואכמ"ל) וכן הוא בשו"ת הרדב"ז (חלק ה, עג).
כל המפרשים הנ"ל מסבירים שהרמב"ם פסק שיש איסור במשחק בקוביא בגלל המשנה במסכת שבת (קמח:):
מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה.
כלומר, מותר לעשות הגרלות בין בני הבית, מי יקבל איזו מנה של הבשר, בתנאי שאופי ההגרלה אינו כזה שמי שזוכה, מקבל את החתיכה הגדולה בדווקא. ובגמרא (שם קמט:) מבואר, שהגרלה כזו אסור לעשות גם ביום חול, משום משחק בקוביא.
אמנם, התוספות ואכן (בשבת שם, ד"ה מאי טעמא) כתבו שלהלכה, אין לפסוק כגמרא זו. אבל הרמב"ם פסק מכח סוגיא זו כרמי בר חמא.
ג. ההלכה בשו"ע לגבי משחק בקוביא
השולחן ערוך (חו"מ שע, א – ב) העתיק את לשון הרמב"ם בהלכות גזלה, שיש במשחק בקוביא איסור של גזל מדבריהם. הרמ"א שם סעיף ג) נוקט, שאין איסור במשחק בקוביא, ואדרבה "כבר פשט המנהג כסברא האחרונה לשחוק בקוביא, ואין פסול אלא מי שאין לו אומנות אלא הוא".
ביביע אומר (חלק ז, חו"מ סימן ו) דן באריכות בשאלה אם מותר לקנות כרטיסי פיס, ומביא חבל פוסקים שסברו כדעת הרמב"ם. ומסקנתו, שלמנהג הספרדים, שפוסקים כדעת מרן, אסור לקנות כרטיסי הגרלה של פיס, ואילו למנהג האשכנזים ניתן להקל.
לא ניכנס לעצם הפסק לגבי כרטיסי פיס, אבל דעה רווחת היא, שלמנהג הספרדים יש לפסוק כרמב"ם, ואילו למנהג האשכנזים פוסקים כדעת רוב הראשונים, שהבינו שאין איסור במשחק בקוביא.
ד. ביאור הגמרא בשבת לשיטת הרמ"א
כאמור, התוספות כבר כתבו שהגמרא שאומרת שאסור להגריל מנה גדולה כנגד קטנה, מנוגדת לכאורה לשיטת רב ששת, שפסק שאין איסור אלא כשאינו עסוק ביישובו של עולם. וביתר שאת, לדעת הרמ"א שכתב להדיא שהמנהג להקל ולשחק בקוביא.
בעקבות תשובה של הרב עזריה אריאל (כאן) ראיתי בשו"ת פתוחי משפט (סימן יג, אות ו) שכתב ליישב:
נראה לומר בזה, דלעולם לפי שיטת הטור והרמ"א ליכא איסור גזל כלל במשחק בקוביא, אך מכל מקום אסרו חכמים לעשות גורלות כלל משום גזירה, שמא אתו למיסרך, שיבואו לידי פסול עדות על ידי שיהיה רוב עיסוקם במשחק הזה, בלי שיתעסקו באומנות אחרת.
ממילא נראה לומר, דלא מצינו גזירה זו אלא במי שעושה את הגורל בעצמו. אבל אם רק משתתפים בהגרלה על ידי שקונים זכות בגורל, שנעשה בשביל כולם על ידי הממונים לכך, בכה"ג ליכא איסורא כלל, הואיל ואין בזה חשש של הרגל לדבר עבירה, לפי שאינם עושים את הגורל בעצמו, אלא רק משתתפים בזכיית הגורל על ידי אחרים.
ובזה יש ליישב את שיטת הטור והרמ"א, דלא התירו לשחק בקוביא לכתחילה, אלא רק בכה"ג שמהמרים על משחק בעלמא, בלי שיהיה ביניהם פעולת הגרלה ממש. דבזה ליכא למיחש לאיסור מדרבנן… לפי שלא אסרו זאת חכמים אלא רק אם עושים את הגורל בפועל ממש.
העקרון העולה מדבריו הוא, שאין לאסור אלא באופן שיש חשש שהמשחקים יגיעו למצב שרוב עיסוקם במשחק הזה. ולכן חכמים אסרו רק על מי שעושה את ההגרלה בעצמו, למשל, מי שמטיל את הקוביא, ולא על המשתתפים בהגרלה, שאינם מטילים את הגורל בעצמם.
ה. ביאור החסדי דוד בשיטת הרמב"ם
כעין סברא זו, מכיוון קצת אחר, ניתן ללמוד מדברי החסדי דוד (תוספתא סנהדרין ה, ב) שכתב לבאר את שיטת הרמב"ם, ובעיקר להסביר את נימוקו של הרמב"ם (גזלה ו, י): "המשחקין בקוביא… הרי זה גזל מדבריהם אף על פי שברצון הבעלים לקח הואיל ולקח ממון חבירו בחנם דרך שחוק והתל הרי זה גזל". למה חכמים אסרו לקחת ממון דרך שחוק והתל?
והוא מסביר, שלדעת רב ששת, האיסור של משחק בקוביא הוא רק במי שעושה זאת לפרנסתו, משום:
שאז צריכין הם להמציא מיני תחבולות כדי לנצח, כדרך המתעסק בסחורה, שחושב מחשבות היאך יתנהג להקריב התועלת והריוח.
ובשאר משא ומתן, שרי להתעסק בדרך זה, שזה כל האדם, והוא יישובו של עולם. אבל העסק בשחוק על דרך זה הוא שלא כישובו של עולם, והוה ליה גזל.
כלומר, מי שמהמר באופן מקצועי, משקיע בזה את האנרגיות, שלו היה עוסק בדברים בדברים שהם יישובו של עולם, היה מותר לעשות זאת. אבל כיוון שהוא עוסק בדברי שחוק, אסרו זאת חכמים.
החסדי דוד ממשיך, שלפי זה רב ששת סובר שהאיסור הוא רק במהמר מקצועי. ומה שכתב הרמב"ם שיש בזה איסור גזל הוא רק כשמהמר באופן מקצועי.
אם נחבר את דבריו עם דבריו של הפתוחי משפט, ניתן לומר שחכמים אסרו כל משחק בקוביא, כששייך לשחק אותו באופן מקצועי. אבל מי שעושה משהו שלא עושים כמוהו באופן מקצועי, בזה אין איסור.
ו. משחק בקוביא כשהמפסיד רוצה לשלם מאליו
המשותף להסברם של החסדי דוד ושל הפתוחי חותם, שהם מתמודדים עם שאלה גדולה בדעת הרמב"ם: לכאורה, המציאות שעליה מדבר הרמב"ם אינה ברורה. אם המפסיד אינו רוצה לשלם, הוא אינו חייב לשלם, שהרי זו אסמכתא. ואם המפסיד רוצה לשלם, מדוע אסור לזוכה לקחת את הכסף? איזה צד גזל יש בכך?
אם הכסף נמצא 'על השולחן' בין שני הצדדים, והזוכה לוקח את הכסף בעל כרחו של המפסיד, ניתן להבין שיש בכך גזל.
אולם, אם המפסיד משלם מרצונו, וכפשטות לשון הרמב"ם "המשחקין בקוביא כיצד, אלו שמשחקין בעצים או בצרורות או בעצמות וכיוצא בהן ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חבירו באותו השחוק יקח ממנו כך וכך" מדוע יש בכך גזל?
לדברי החסדי דוד והפתוחי חותם ניתן לומר, שאף שהכסף מגיע לידי הזוכה לגמרי ברצון המפסיד, בכל זאת אסרו חכמים על הזוכה לקחת את הכסף, משום שהוא מגיע "דרך שחוק והתל"[1]. ועל כן ניתן לומר, שכאשר לא מדובר בדרך שחוק והתל, לכל אחד מהפירושים, כדאית ליה, אין איסור לקחת את הכסף.
בפשטות, לפי דברי החסדי דוד והפתוחי חותם, גם מותר לכתחילה לזוכה לדרוש את הכסף בנסיבות אלו. אמנם, היות שמדובר בסופו של דבר בדבר חידוש, לא הייתי סומך על כך לכתחילה, אלא רק לעניין שאם המפסיד מעוניין מרצונו לשלם, הזוכה לא צריך להתנגד לכך, ורשאי לקחת את הכסף.
ז. כשהזוכה אומר בפירוש למפסיד שאינו צריך לשלם
הרמב"ם (מלוה ולוה ד, יג) כותב:
הורו מקצת הגאונים שהלוה שמחל למלוה ברבית שלקח ממנו או שעתיד ליקח אף על פי שקנו מידו שמחל או נתן מתנה אינו מועיל כלום שכל רבית שבעולם מחילה היא אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו ולפיכך אין המחילה מועלת ברבית אפילו ברבית של דבריהם.
יראה לי שאין הוראה זו נכונה אלא מאחר שאומרים למלוה להחזיר לו וידע הלוה שדבר איסור עשה ויש לו ליטול ממנו אם רצה למחול מוחל כדרך שמוחל הגזל, ובפירוש אמרו חכמים שהגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן מכלל שהמחילה מועלת.
הרי שנחלקו הרמב"ם והגאונים, אם מי שכבר שילם את הרבית, יכול למחול למלוה, שלא יחזיר לו את הרבית. ובשו"ע (יו"ד קס, ה) פסק כדעת הרמב"ם, שרשאי למחול, כשם שרשאי למחול לגזלן.
ואם כן, פשוט שאם הזוכה קיבל כבר את הכסף, והמפסיד אומר בפירוש שהוא אינו רוצה את הכסף חזרה, הרי זו מחילה, ואין הזוכה צריך להחזיר לו את הכסף.
אמנם, נדון השאלה אינו זהה למחלוקת הרמב"ם והגאונים. שכן, המפסיד אמנם העביר את הכסף בפייבוקס, אבל הזוכה צריך לאשר את קבלת הכסף, וכל זמן שלא אישר, הכסף אינו ברשותו, וממילא אין זו מחילה, אלא עצם התשלום.
*********************
[1] ועיין בחידושי הרי"מ (חו"מ לד, סקט"ז) שכתב לבאר על פי דברי התוספות (בבא מציעא סו: ד"ה התם זביני) שכאשר אדם נותן את הכסף באופן שאסור לו לעשות, אם מוחל עליו בטעות, כגון שחשב שצריך לשלם, ואז התברר שזו אסמכתא, בזה אומרים שזו מחילה בטעות, וחוזרת. והוא הדין בנדון דידן, אם נתן את הכסף מחמת המשחק בקוביא, כי חשב שצריך לשלם, היות שאסור לשחק בקוביא, זו מחילה בטעות, שאינה מחילה.