חז"ל אומרים לנו, שאחת הסיבות למכת חושך היתה, כדי שהקב"ה יוכל להעניש את אותו חלק של בני ישראל שלא רצו לצאת ממצרים, בלי שהמצרים יראו את זה.

מדי שנה, אני מהרהר מחדש בשאלה, למה חלק מבני ישראל לא רצו לצאת ממצרים. אפשר עוד להבין באיזושהי צורה, שכשבני ישראל נמצאים במדבר, וכבר שכחו איך בדיוק זה היה במצרים, אז הם יכולים להתגעגע לשם "זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים…". אבל כשבני ישראל נמצאים על עוד במצרים, מה פתאום הם לא רוצים לצאת?

השבוע, עליתי על כיוון תשובה מעניין, מתוך עיסוק בשאלה אחרת לגמרי. אחת השאלות שהעסיקו את הפרשנים בפרשתנו היא, כיצד בני ישראל "שואלים" מהמצרים כלי כסף וכלי זהב, כשהם יודעים שהם לא מתכוונים להחזיר אותם (עסקתי בשאלה זו גם כאן)?

אז הרשב"ם ועוד מפרשים מסבירים, שאת המילה "לשאול" כאן יש לפרש לא במשמעות של שאלה על מנת להחזיר, אלא במובן של בקשה. על גבי הפירוש הזה, הרש"ר הירש הוסיף עוד נקודה:

הוא אומר שהקב"ה אומר למשה "דבר נא באזני העם": לבני ישראל בעצמם, לא בא בטוב הרעיון של לבקש מהמצרים רכוש. במשך שלושת ימי האפלה, בני ישראל יכלו לגנוב הכל מהמצרים, והם לא עשו את זה. זה בדיוק מה שהעלה את קרנם של בני ישראל ושל הקב"ה בעיני המצרים, וכעת, לבקש מהמצרים רכוש כשהם יוצאים, זה ללכת אחורה – להיראות קצת תאבי בצע.

התשובה של הרש"ר הירש מעניינת בכמה מובנים, אבל לענייננו חשובה נקודה אחת: בשלב הזה של המכות, המצרים כבר היו העריכו את בני ישראל. בעצם כבר במכות הקודמות אנו רואים שהיה צריך לשכנע את פרעה לשחרר את בני ישראל, אבל העם המצרי כבר היה מעוניין לסיים את השיעבוד כדי לגמור עם המכות. ובהחלט אשר להבין חלק מבני ישראל שאומרים – מה אנחנו צריכים לצאת, אפשר להישאר פה במצרים, ולהיות יחד איתם. להחליט לצאת למדבר, לעבוד את הקב"ה, מה אנחנו צריכים את ההרפתקאה הזו. אולי נעצור כאן.

החוויה הזו, של להיות מוכנים לעצור ברגע שהמצב נרגע קצת, מוכרת לכולנו. אפשר לחשוב על כל מיני היבטים שלה גם בהקשר של המלחמה הנוכחית שאנו נמצאים בעיצומה. גם בהקשר של ההנהגה שלנו, שאני לא רוצה לעסוק בו כעת, ואולי גם בהקשר האישי של כל אחד מאיתנו.

ברור שבשבועות הראשונים, כולנו היינו עסוקים מאוד בצרכי הכלל. נרתמנו מאוד עבור זה. אבל בחלוף הזמן, זה מורכב יותר. עבור מי שלוחם, במיוחד מי שלוחם במקומות עתירי לחימה ממשית, ברור שהמתח נשמר. אבל עבור מי שלא נמצא בחזית פעילה, לא זו בלבד שקשה לשמר את המתח, אלא שבאמת יש מקום כזה של חשיבות החזרה לשגרה, ושמירת השגרה.

ובכל זאת, אחרי מאה ימים של לחימה, צריכים לזכור, שאנחנו לא בזמן שגרה. צריכים לזכור את השכנות הקרובות והרחוקות, שהבעל מגוייס, וצריכות עזרה. ואת המפונים, ואת מי שיושבים שבעה ועוד ועוד.

מחד, אנחנו יודעים שהמלחמה צריכה להימשך עוד זמן ארוך, ואי אפשר לרוץ בקצב של ספרינט, אלא להתארגן לכך שזה מרתון. לא להשתגע יותר מדי במתן עזרה, כדי שלא נתמוטט בעצמנו. אבל מצד שני, צריך לזכור שזה מרתון, ולא סייסטה. אי אפשר להתעלם מכך שאנחנו חיים בזמן מיוחד, שדורש מאיתנו להוציא מעצמנו יותר.

ויהי רצון, שבזכות המאמץ שלנו נזכה גם לישועות ולראות בנצחוננו על אויבנו, בהשבת החטופים, בהשבת כל העקורים לאדמתם, שנזכה לשבת בה בשלום ובבטחה.