הגמרא בברכות (נח:) אומרת:

תנו רבנן: הרואה בתי ישראל, בישובן אומר – ברוך מציב גבול אלמנה, בחורבנן אומר – ברוך דיין האמת.
בתי אומות העולם, בישובן אומר – בית גאים יסח ה', בחורבנן אומר – א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע.

בהקשר של 'בתי אומות העולם', מתבקש מהפסוק שאומרים, שמדובר בבתי עבודה זרה. האם זה אומר שגם 'בתי ישראל בישובן' הכוונה לבתי מדרשות ובתי כנסיות?

ואכן, הרי"ף (מג:) מעתיק את הברייתא "הרואה בתי כנסיות של ישראל בישובן"[1]. הבית יוסף (או"ח רכד) כותב שמדעת רש"י נראה שיש לצמצם עוד יותר. שכן כך פירש רש"י:

ברוך מציב גבול אלמנה – כגון בישוב בית שני.

והבין הבית יוסף, שלדעת רש"י הברכה נאמרה רק בנין בית המקדש עצמו. שמי שרואה את בית המקדש מברך ברוך מציב גבול אלמנה. אמנם, הבית יוסף עצמו דוחה את הפירוש הזה, משום שמיד אחרי כן הגמרא מספרת על עולא ורב חסדא שעברו על פתח ביתו החרב של רב חנא בר חנילאי, והם התאבלו על חורבן בתיהם של צדיקים.

לכן מסכם הבית יוסף:

ואם כן בתי ישראל בישובן דקתני כי האי גוונא נמי הוא, כלומר בתי עשירי ישראל בתוקפן ובגבורתן. ומה שפירש רש"י ברוך מציב גבול אלמנה כגון בישוב בית שני, היינו לומר דאז שייך לומר מציב גבול אלמנה. וקודם שגלו בגלות בבל לא הוי מברכין הכי דלא הוה שייך לקרותם בשם אלמנה. ואפשר שאע"פ שישראל מיושבים בתוקף וגבורה בקצת מקומות אין מברכין עליהם אא"כ היו בארץ ישראל ובזמן הבית.

אם כן, אין צורך לראות דווקא את בית המקדש. אלא שעדיין נראה מדברי הבית יוסף, שאין מברכים אלא בארץ ישראל ובזמן שבית המקדש קיים.

אלא שבשולחן ערוך (שם סעיף י – יא) כתב:

סעיף י: הרואה בתי ישראל בישובן, כגון בית שני, אומר: בא"י א-הינו מלך העולם מציב גבול אלמנה; בחורבנן, אומר: ברוך דיין האמת. סעיף יא: הרואה בתי עכו"ם בישובן, אומר: בית גאים יסח ה'. חורבנן אומר: א-ל נקמות ה'.

בפשטות, העובדה שהשולחן ערוך הביא את הדברים להלכה, מראה שיש לך נפק"מ גם בזמן הזה, ואם כן, בזמן הזה גם כן יש לברך אם זה כעין הישיבה של בית שני, ולא צריך דווקא שיהיה בית מקדש.

בדבר הזה נחלקו הפוסקים. יש שפירשו שאין צורך בבית המקדש, אלא רק כעין זה, ויש שהבינו שצריך דווקא בית מקדש, ומה שהדברים הובאו בשולחן ערוך, אולי מפני הסיפא שעוסקת בבתי עובדי כוכבים, שזה נוהג בוודאי גם בזמן הזה[2].

למעשה, עד הקמת המדינה, המנהג הרווח היה לברך בין בארץ ובין בחו"ל מציב גבול אלמנה, בלא שם ומלכות (משנ"ב סקי"ד. כף החיים סקל"ה).

הדיון בשאלה זו התחדש לאחר הקמת המדינה, בשאלה אם יש לברך בימינו ברכת מציב גבול אלמנה בשם ומלכות. בשו"ת עשה לך רב (חלק ד סימן ה) כתב:

כאשר זכינו לשלטון ישראל בא"י, הרי ששלמו שני התנאים שלדעת מרן לפי שיטת רש"י ניתן לברך ברכה זאת. ומה שאויבינו מסביב עדיין מתנכלים לנו אין זה מעכב כלל. שדבר זה אין לו סוף עד שיבוא משיח צדקנו (ויתקיים בנו מקרא שכתוב, וכתתו חרבותם… לא ישא גוי אל גוי חרב). אבל בינתיים זיכנו ה' ואנו חיים בארצנו תחת שלטון ישראל, ועצם הישוב היהודי הוא "בתי ישראל בישובם" (ולא כמו שבא בשאלתכם "אם בזמן הבית אפשר לברך על בית יפה" וכו', וגם לא כסברת מי שכתב לחלק בין מקום שחרב ונבנה למקום שלא חרב וכו'), וניתן לברך ברכה זאת בשם ומלכות.
וכך כתבתי בקצרה בספר "מקור חיים השלם" (פרק צ"ה במבוא לסעיף ח'), אלא שלא ראיתי עצמי רשאי לפסוק הלכה בספר שנועד להמוני עם למעשה, בדבר שהוא חידוש. שכן בגלות לא בירכו אלא על בתי – כנסת ביפים והדרם (וכדברי המשנה ברורה). ואף גם זאת יש שחלקו וכתבו שאין לברך ברכה זאת בשם ומלכות בגין הספק הנופל ממחלוקת הראשונים. ויש כתבו שלא נהגו בברכה זאת מפני שינוי הפירושים וספק ברכות להקל (ערוך השולחן שם ועוד). ואם כן לברך ברכה זאת עתה אחרי הקמת מדינת ישראל הוא חידוש הלכתי גדול, ולא רציתי ליטול על עצמי אחריות פסיקה זאת, ובמקום גדולים אל תעמוד.
אבל כך קראתי פעם בעתון, שהגרצ"י קוק שליט"א בבקורו באחד הישובים החדשים בירך ברוך מציב גבול אלמנה בשם ומלכות. וברור שלפי כל הנ"ל ודאי שנכון עשה.

אמנם חסר התנאי של בניין בית המקדש ממש, אבל הדבר הספיק לרצי"ה ולרב חיים דוד הלוי כדי לברך בשם ומלכות על מקום יישוב חדש בארץ ישראל.

למעשה, תלמידי הרב צבי יהודה נהגו לברך ברכה זו. כך נהג הרב דרוקמן, הרב יהודה עמיחי (כאן), וכך כותב בפניני הלכה. המברך, יש לו הרבה על מה להישען[3].

על אילו יישובים יש לברך לדעה זו – בפשטות, בכל פעם שמתרגשים מהתיישבות במקום חדש, אפשר לברך. לכן, מי שרואה יישוב חדש שמקימים במקום שהיה בו עד עכשיו סימני שאלה, או מקומות בארץ ישראל שיש ספק לגבי אחיזתנו בהם, אפשר לברך בהם בשם ומלכות ברוך מציב גבול אלמנה.

*********

---

[1] לרב זולדן (כאן) יש הסבר נאה לשאלה למה דווקא בתי כנסיות:

 יתכן לומר לדעת הרי"ף שהרואה בתי ישראל אין הכוונה לכל אוסף מקרי של בתי יהודים שגרים במקום כלשהו בעולם. הרואה בתי ישראל – הכוונה היא לבית הכנסת שבמקום שכן השכנת שמו של הקב"ה בבית הכנסת שבמקום מושבם, היא הנותנת את הערך למקום, גם אם הוא בחו"ל, כדברי הגמ' (מגילה כט ע"א):
"ואהי להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. גלו לבבל שכינה עמהם… בבי כנישתא דהוצל ובבי כנישתא דשף ויתבי בנהרדעא".
 הרב צבי יהודה קוק בהערותיו לעולת ראיה (ח"ב עמ' תכב אות ק) מסביר ששיטת הרי"ף היא שיש לברך ברכת מציב גבול אלמנה בכל מקום גם בחו"ל על בתי כנסת, מאחר שהם כמו תשלום לעיקר יישובם של ישראל שהוא בארץ ישראל כדברי ר' יוחנן (ברכות ח ע"א) שאמר שיש זקנים שהאריכו ימים בבבל, על אף שבפס' כתוב: “למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה” (דברים יא, כא), וזאת מפני שהם מקדימים לבוא לבית הכנסת בשחרית, ומאחרים לצאת אחר ערבית. פעולתם בביהכ"נ הועילה להם להשלים את זכות אריכות החיים שהוא בבית כנסת

[2] ועיין באורך במאמרו של הרב מאיר בר אלי (כאן) "האם ברכת מציב גבול אלמנה נוהגת בזמן הזה לדעת מרן השולחן ערוך".

[3] בהרחבות לפניני הלכה (ברכות, כב, כאן) הביא דוגמאות מגדולי ישראל שבירכו ברכה זו: מסופר בשרי התורה (אלפסי) ע' 347 שהרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים בירך בשם ומלכות על ראיית פתח תקווה. וכן מובא בשיחות הרצי"ה ויקרא ע' 291 על רבי מרדכי גימפל יפה, שביקר ביהוד (בימי העלייה הראשונה), ואמרו לו שבני הישוב אינם שלימים כל כך בקיום מצוות, אלא מתנהגים בחוצפא דעקבתא. אמר: "לא אאמין עד שאראה בעצמי". ואחר שראה אמר: "אמנם אלמנה חצופה במקצת, ועל כל פנים "ברוך אתה ה' א-הינו מלך העולם מציב גבול אלמנה".

בעיתון חבצלת תרמ"ה, מתוארת כניסתם של עולי תימן לבתים בכפר השילוח, ובאותו אירוע ראשי כולל הספרדים וראשי חברת "עזרת נידחים" בירכו בשם ומלכות 'מציב גבול אלמנה'.

ר' חנן פורת סיפר שהרב אונטרמן (הרב הראשי לישראל), כשביקר בכפר עציון בראשית התיישבותו אחר מלחמת ששת הימים, בירך בבית הכנסת כשעוד היה בפחון.

הרב הדרי העיד כי הרצי"ה בירך לפני כארבעים וחמש שנים בגבעת וושינגטון, בפדיון הבן של בנו של הרב דניאל שילה. בעיטורי כהנים 90, סיפר הרב ראובן הילר, שהרצי"ה בא לברית מילה של תלמיד בנווה יעקב, ובירך.