אחרי מכות מצרים המדהימות, אחרי שהקב"ה מתערב בעצמו, לא באמצעות מלאך, לא באמצעות שרף, לא עוד דרך שליחו משה, אלא ביד חזקה ובזרוע נטויה, ומוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים, איך הרגישו בני ישראל ובזמן קריעת ים סוף, שהיא אולי הנס הכי גדול שמתואר בתנ"ך?
אחד המשוררים המפורסמים של מדינת ישראל, יהודה עמיחי, כתב פעם שיר על קריעת ים סוף, וכתב בו כך:
"מְרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיָם-סוֹף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו
וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת."
בסופו של דבר, תוך כדי הצעידה בחרבה שבתוך הים, הרבה פעמים רואים רק את המאמץ. רואים את הגב המזיע ואת הרגלים של מי שהולך לפנינו, ואולי מרגישים גם את הגב המזיע והרגלים שלנו בעצמנו.
צריך קצת מאמץ בזמן ההליכה, להרים את הראש למעלה, ולראות את המים העומדים קפואים כמו נד נוזלים, את הכוכבים מנצנצים מעל בשמים, ואת הנס הגדול, תוך כדי שצועדים ומזיעים.
אני חושב על זה לא מעט בשנה האחרונה. זו שנה עתירת קשיים ותסכולים. של מאמץ צבאי שלא ברור כמה התוצאות שלו מוצלחות, ויש לו מחירים יקרים. של עליות ומורדות ביחס הבינלאומי אלינו. של עליות ומורדות בתחושת ה'ביחד' הלאומית שלנו.
ובסך הכל, זה גם מה שקרה לבני ישראל כנראה. כי אחרי שהחצי הראשון של פרשת בשלח עוסק בקריעת ים סוף המרגשת, החלק השני של הפרשה עוסק בתלונות של בני ישראל במדבר. בסוף, כשאתה קם בבוקר ואין מים, ואין לחם, כששקועים בצרות היום יום, קצת קשה לזכור שבדיוק יצאנו ממצרים וחצינו את הים.
ואולי מסיבה זו, עוד לפני מתן תורה, הקב"ה נותן לנו בפרשה שלנו גם את השבת.
שבת זה הזמן לנוח. לנשום עמוק. להתמלא קצת בתורה ורוחניות, וכך להרים את הראש קצת כלפי מעלה. להיות מוכנים לראות דברים בפרספקטיבה רחבה, בפרספקטיבה אמונית יותר.
זה זמן לשים לב שלפני פחות ממאה שנה היינו עצמות יבשות ומפורדות, והיום יש לנו מדינה, יש לנו צבא, יש התקרבות של חלקים רחבים בעם ישראל זה לזה.
אני חושב שגם בתחום שמירת המצוות אנחנו כעם נמצאים במצב טוב ממה שהיינו לפני מאה שנה.
ואפשר לקוות ולהתפלל, שמתוך ההכרה בחווית הניסים והגאולה שבתוכה אנו חיים, נקבל כוחות להתמודד עם אתגרי חיי המעשה, בשבוע הבא.