שאלה

רצינו לצאת לסיבוב מחוץ ליישוב (בבנימין) בשבת. האם מותר לצאת עם שעון יד?  האם מותר לצאת עם נשק?

תשובה

אם אין סיבה בטחונית ספציפית, אין לצאת עם נשק מחוץ לעירוב, אלא אם כן מדובר ביישוב שבו מקפידים לצאת לעיתים מזומנות לסיורים כאלו מחוץ ליישוב כדי להפגין בעלות על השטח.

לגבי שעון היד, אם מדובר בשעון שיש לו ערך אופנתי, כגון שהוא יוקרתי, או שעון ספורט וכדומה, מותר לצאת איתו. ואם הוא סתם שעון שאדם הולך איתו כדי לדעת מה השעה, לענ"ד אם אין צורך משמעותי, ראוי לגברים להחמיר ולא לצאת איתו מחוץ לעירוב.

אצל נשים, מן הסתם השעון משמש גם איזה צורך אסתטי, ולכן נשים אינן צריכות להחמיר ולא לצאת עם שעון יד מחוץ לעירוב.

נימוקים

א. יציאה בשבת עם כלי נשק

במשנה בשבת (סג.) נאמר:

לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח ואם יצא חייב חטאת.
רבי אליעזר אומר תכשיטין הן לו. וחכמים אומרים אינן אלא לגנאי שנאמר וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.

להלכה נפסק כחכמים (שו"ע או"ח שא, ז).

ערוך השולחן (שם סעיף נא) כותב, שמחלוקת חכמים ורבי אליעזר היא במי שאינו חייל, שכיוון שאינו חייל, סוברים חכמים שכלי הנשק אינם נחשבים לו כתכשיט. אבל בחייל גם חכמים יודו, שכלי נשק שהוא לבוש בהם, כגון שחגור בסייף וכדומה, נחשבים כמלבוש. בין הפוסקים בדור האחרון יש שקיבלו את דברי ערוך השולחן, ויש שחלקו עליו וסברו שמחלוקת חכמים ורבי אליעזר היא גם בחיילים (לציון דברי הפוסקים, ראו בתורת המחנה כרך ב פרק מד תשובה ז, הערות מז – מח). על כל פנים לגבי אזרחים, אפילו בדורנו, מסתבר שאין להתיר גם לדברי ערוה"ש.

השאלה היא, האם יש להתיר להסתובב מסביב ליישוב, כדי להפגין נוכחות. להפגנת הנוכחות הזו יש חשיבות בהקשר של כיבוש הארץ, ואולי יש להתיר אותה משום פיקוח נפש.

למעשה, בהקשר של היישוב שלכם, אין מאבק משמעותי סביבו על אדמות, ולכן אני לא חושב שהטיול בשבת תורם ל'כיבוש' השטח, וממילא, אין להתיר לטייל עם נשק.

ב. יציאה עם תכשיט בשבת

מהמשנה שציטטנו לעיל נראה, שאם כלי הנשק היו נחשבים תכשיטים, כדעתו של רבי אליעזר, היה מותר לצאת איתם לרשות הרבים.

אמנם, לגבי נשים, המשנה (שבת נז.) אומרת שאסור לאשה לצאת עם תכשיטים לרשות הרבים, מחשש שמא תוריד את התכשיט כדי להראותו לחברותיה.

מבואר במשנה (נז. , סב.) שאם אשה יוצאת בטבעת שאין עליה חותם, יש בכך איסור דרבנן, ואם היא יוצאת בטבעת שיש עליה חותם, יש בזה איסור תורה.

בפשטות, הטבעת שיש עליה חותם אינה תכשיט כלל, ולכן אם האשה יוצאת בטבעת כזו, זה משא ממש, וממילא יש בזה חיוב חטאת. אבל טבעת שאין עליה חותם היא תכשיט, וממילא מהתורה היה מותר לאשה לצאת איתה לרשות הרבים, אלא שחכמים אסרו מחשש שמא תוריד את הטבעת, כפי שהסברנו מקודם.

אלא הגמרא (סב.) אומרת שאצל גבר, המצב הפוך מאשר אצל אשה.

מדברי הראשונים מתבאר, שאצל גבר, טבעת שיש עליה חותם נחשבת כתכשיט, ולכן אין חיוב חטאת ביציאה איתה, ונחלקו הראשונים, האם זה מותר לכתחילה. דעת רש"י (שם ד"ה אמר עולא) שכשם שבאשה יש איסור דרבנן ביציאה בתכשיט, כך יהיה גם אצל גבר, ואילו דעת רבנו תם והרמב"ם (שבת יט, ד), שבאיש לא גזרו על יציאה עם תכשיט, וממילא מותר לכתחילה לצאת עם טבעת שיש עליה חותם.

השולחן ערוך (שא, ט) הביא את שתי הדעות, ולא הכריע ביניהן.

עוד יש לציין, שהראשונים מציינים שמנהג הנשים היה לצאת עם טבעת שאין עליה חותם, שהיא תכשיט. ונאמרו מספר טעמים למנהג זה, שהובאו גם בשו"ע (שג, יח), ושם נראה מהשולחן ערוך שנקט עיקר לדינא, שבגברים מותר לצאת עם תכשיטים, ולגבי נשים, גם כן למעשה נוהגים להקל.

ג. היתר "דרך מלבוש"

במנוחת אהבה (חלק ג פרק כז סעיף לג) כתב:

דבר שדרכו להיות מלובש על גוף האדם  או על אחד מאיבריו בשעה שמשתמשים בו, מותר לצאת בו לרשות הרבים בשבת אם מלובש בו כדרכו בחול, אע"פ שאינו עשוי להגן או לכסות הגוף כשאר מלבוש.

הוא מסתמך (כמבואר בדבריו בהערה 106 שם) על כמה מקורות:

1. בגמרא בשבת סא. נאמר שאפילו למאן דאמר ששבת אינו זמן תפילין, מי שיוצא עם תפילין לרשות הרבים בשבת אינו עובר על איסור תורה.
2. כיוצא בכך כותבים כמה מהראשונים, שמי שיוצא בשבת עם קמע לרפואה, אפילו אם אין מדובר בקמע מומחה, הרי הוא פטור משום שהוציאו "דרך מלבוש" (כך למשל כותבים הרמב"ם, שבת יט, יד; רבנו פרחיה שבת סא.; רבנו יונתן מלוני"ל שבת כא: ועוד).
3. האור זרוע (חלק ב, סימן פד אות ג) כותב שהסיבה שמותר לעבד לצאת עם חותם של רבו שעליו היא: "והואיל ועבד יוצא בו כל השבוע, הוה ליה כמלבוש, ולא מתסר עליה משום משוי".
4. כמה מהראשונים מציינים שלאסירים מותר לצאת עם הכבלים שעל רגליהם (מעין אזיקים) לרשות הרבים. והם מנמקים זאת, שהכבלים הם כמו מלבוש. כך למשל כותב האור זרוע (שם)  : "ובני אדם הנחבשים ויש להם כבלי ברזל ברגליהם מתיר להם רבינו יצחק בר שמואל לצאת בהם ברשות הרבים. דכיון שאין עליהם אלא בשביל שלא יברחו הרי תקועין היטב… והכבלים הוו כמו מלבוש".

אלא שמדברי המנוחת אהבה, וגם מהמקורות שאותם הוא מביא כראיה, לא ברור למה הכוונה "דרך מלבוש". האם אזיקים הם סוג של בגד? האם העניין של קמע הוא שהוא נראה כמו תליון?  למה טבעת שיש בה חותם אינה נחשבת דרך מלבוש?

לענ"ד, כוונת הדברים היא, שכל דבר שמוגדר כפריט לבוש, אין בזה חיוב חטאת. ולעבד, החותם התלוי בצווארו הוא פריט לבוש. והוא הדין לכבלים של האסירים, שהם חלק  מ'מדי האסיר' שלהם, וכיוצא בכך (לשיטת המנוחת אהבה) גם לדיסקית של חייל.

כלומר, לא עצם היות הדבר כרוך על גופו של האדם הופך אותו להיות דרך לבוש, אלא רק דברים שהאדם הולך איתם כחלק מלבושו.

באותו אופן, טבעת שאין בה חותם היא דרך לבוש לאשה, אבל טבעת שיש בה חותם, שאין נשים רגילות ללכת בטבעת כזו, אין זו דרך לבוש עבורם. והוא הדין לטבעת שאין בה חותם לאיש. 

ואם כן השאלה היא, האם שעון הוא דבר שהולכים על היד כחלק מהלבוש, או שמא הוא פשוט מכשיר פונקציונלי, שיצרו אותו באופן כזה, שיהיה נוח לשאת אותו. [

ד. האם שעון נחשב תכשיט

לא כל כך ברור מדברי הגמרא, מה טעם החילוק בין אשה לאיש בשאלה איזו טבעת נחשבת כתכשיט, ואיזו כמשאוי.

בדף נט:  הגמרא מקשה על מה שאמרנו, שלגבי אשה אם יש חותם בטבעת, יהיה איסור תורה לצאת איתה לרשות הרבים, ממשנה במסכת כלים:

תכשיטי נשים טמאים ואלו הן תכשיטי נשים קטלאות נזמים וטבעות וטבעת בין שיש עליה חותם בין שאין עליה חותם ונזמי האף.

ומתרצת הגמרא, שזו מחלוקת תנאים:

אמר רבי זירא לא קשיא הא רבי נחמיה הא רבנן דתניא היא של מתכת וחותמה של אלמוג טמאה היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה, ורבי נחמיה מטמא. שהיה רבי נחמיה אומר בטבעת הלך אחר חותמה…

כלומר, המשנה שלנו היא דעת רבי נחמיה, שמחלק וסובר שעיקר דין הטבעת תלוי בחותם. ואילו המשנה בכלים היא דעת חכמים, הסוברים שהעיקר הוא הטבעת, ולכן בין אם יש בה טבעת ובין אם לאו, היא מוגדרת ככלי וטמאה.

מדברי רבי זירא נראה, שאין הבדל בין דיני שבת ודיני טומאה. או שטבעת נחשבת תכשיט, למרות שיש עליה חותם, בין בשבת ובין לעניין טומאה, או שהטבעת אינה נחשבת תכשיט כשיש עליה חותם, בין לשבת ובין לעניין טומאה.

ולאחר מכן מביאה הגמרא עוד שני תירוצים:

רבא אמר לצדדים קתני יש עליה חותם תכשיט דאיש אין עליה חותם תכשיט דאשה.

רב נחמן בר יצחק אמר טומאה אשבת קרמית?! טומאה כלי מעשה אמר רחמנא, וכלי הוא. שבת משום משוי אמר רחמנא, אין עליה חותם תכשיט יש עליה חותם משוי.

נמצא, שלדעת רבא, משום מה טבעת שיש בה חותם נחשבת תכשיט לגבי האיש, ואינה נחשבת תכשיט לגבי האשה, גם לגבי שבת וגם לגבי טומאה.

בדעת רב נחמן בר יצחק כתבו התוספות (ד"ה רב נחמן)  שטבעת עם חותם אינה נחשבת תכשיט לאשה, ועדיין יש בה טומאה משום שהוא כלי מעשה. ולעומת זאת, בריטב"א נראה שטבעת שיש בה חותם נחשבת תכשיט גם באשה, אלא שכיוון שסוף סוף אינן רגילות ללכת עם טבעות שכאלו, נחשב הוא כמשאוי.

לשיטות הסוברות שטבעת שיש בה חותם אינה נחשבת תכשיט לגבי אשה, ואילו לגבי גבר היא נחשבת תכשיט, קשה לתת סימנים בשאלה מה נחשב תכשיט ומה לא. בפשטות, זה לא עניין להגדרות הלכתיות, אלא כל שנחשב תכשיט בעיני הציבור, הרי זה תכשיט. ואכן, הבית יוסף (או"ח שא) מביא מרבנו ירוחם, שבימיו, טבעת שאין בה חותם נחשבת תכשיט גם לגבי גברים. ואם כן, מסתבר שיש לדון בשאלה אם שעון נחשב תכשיט או לא. יש שעונים שבוודאי שהם בגדר תכשיט. אבל יש שעונים שנראה שעיקרם הוא פונקציונלי, ובהם מסתבר לומר שאינם תכשיט, וממילא יהיה בהם איסור הוצאה.

אבל לשיטות הסוברות שטבעת לעולם נחשבת תכשיט אצל אשה, אלא שכשיש בה חותם, אין דרך הנשים לצאת בטבעת זו, נראה לפרש שיש הבדל בין מושג התכשיט אצל אשה ואצל גבר. אצל אשה, עיקר המושג של תכשיט הוא באסתטיות שלו. ולכן טבעת, שעניינה הוא אסתטי, היא תכשיט. אלא שכיוון שאין הנשים הולכות עם טבעת שיש בה חותם, זה נחשב משאוי. ואילו אצל הגברים, המצב הוא להפך, שמושג התכשיט קשור לפונקציונליות שלו. הגבר מתהדר בכך שהוא נושא עמו טבעת שיש בה חותם, שהיא סימן לחשיבותו. ולכן כשאין בטבעת חותם, היא לא אמורה להיות תכשיט (וכמדומה, שכך היא סברתו של רבי אליעזר, שנשק הוא תכשיט לגבר. ונראה פשוט שזה לא בגלל שהנשק הוא יפה, אלא מצד שהוא מעיד על גבורתו של האוחז בו).

אם כן, טבעת שיש בה חותם, אצל גבר, דומה לתפילין, לחותם של עבד, או לכבלים של האסירים – אלו פריטים שאדם נושא עליו, והם חלק מה"אמירה" שלו ביחס לעצמו. הם לא נישאים אך ורק לצורך הפונקציונלי.

האם זה המצב גם ביחס לשעון?

בדרך זו כהלך כנראה האגרות משה (או"ח א קיא):

ובדבר אם מותר לאיש ללבוש שעון על ידו בשבת, הנה השעונים שנושאין בכיס פשוט שאסור, ואף כשנושאין על הבגדים מבחוץ אפשר אינו בדין תכשיט כיון שאינו לובשו כשעומד…

אבל כשלובשו על גוף היד ממש יותר נוטה שנחשב לבישה ממש. וראיה מטבעת שיש עליה חותם לאיש שאין עליו איסור הוצאה אף שתשמישו הוא למלאכה שאסורה בשבת וכשיתקלקל החותם לא ילבישנו ומכל מקום מותר, משום דכיון דהוא על גופו ממש הוא לבישה שאין בה איסור הוצאה אף שאינו תכשיט כלל ועיקר עשייתו הוא לתשמיש…

וכן כתב הגרש"ז (הובא בשמירת שבת כהלכתה יח, כז הערה קיא) וכן כתב ביחווה דעת (ג, כג), שניתן להקל וללכת עם שעון יד ברשות הרבים.

אבל בימינו, יש מקום להרהר בשאלה זו. בעבר,  הדרך היתה ללכת עם שעון על היד, וכל אדם שמכבד את עצמו הלך עם שעון שכזה, בדומה למגבעת, שאינה רק לצל, אלא פשוט חלק מהלבוש. אבל היום אנשים רבים הולכים עם פלאפונים, ואינם טורחים לענוד שעון על היד. מי שמסתובב בלי שעון אינו נראה אדם חריג, שחסר לו פריט לבוש. ובמקרה כזה, יש לחזור ולומר שמי שכן הולך עם שעון על היד, זה רק משום הפונקציונליות שלו, ולא כפריט לבוש. ואם כן, חוזר הדין שהשעון הוא משאוי, ויהיה אסור לטלטל אותו ברשות הרבים (בדומה למה שכתב המשנ"ב שא, סקמ"ה וביאור הלכה שם יא ד"ה בזה, לגבי שעון התלוי בצווארו).

למרות זאת, קשה לומר שהמציאות השתנתה לחלוטין. בסקר קצר שביצעתי, התברר שרבים עדיין הולכים עם שעוני יד, כמו לפני עשרים ושלושים שנה. ולכן, אני מהסס מלהורות לאיסור.

גם לסברתי, אם לשעון יש איזשהו ערך אופנתי – הן מצד שהוא יוקרתי, או אם מדובר בשעון ספורטיבי, נראה שהוא יידון כתכשיט. ולגבי נשים, באותו סקר קצר התבאר לי, שמן הסתם אשה תבחר שעון גם על פי המראה שלו, ולא רק על פי הערך הפונקציונלי שלו, הרי הוא מלבוש.