ביום שישי, כששטפתי את הבית לקראת שבת, שמעתי שיחה בין הרב מדן לרב בני להמן, שעסקה בשפת אמת, שהשבוע מלאו 120 שנה לפטירתו.

באיזשהו שלב, הרב בני אמר, שיש הבדל בין פרשת ויחי לפרשת בשלח. בין פרשת ויגש לפרשת ויחי אין הפסק. אין 'רווח'. לעומת זאת, פרשת בשלח מלאה ברווחים – במיוחד בשירת הים.

פרשת ויחי, הסביר הרב בני, היא ביטוי של הגלות. הגלות זה זמן של התכנסות, כשאין רווח. אבל יציאת מצרים, ששיאה, במובן מסויים, בשירת הים, הוא זמן של 'רווח'. הרווח מאפשר לנו לתמרן. זה המקום שבו הגבולות אינם חדים, ויש מרחב מסויים, שבתוכו אדם יכול למצוא את עצמו.

בפרשת בשלח, אנחנו קוראים גם על השבת. והשבוע שמתי לב, שהנושא של שבת חוזר על עצמו מספר פעמים לאורך ספר שמות. בפרשתנו, זו השבת הראשונה. והשבת מופיעה עוד פעמים בספר שמות. פעם אחת, בעשרת הדברות, בהקשר של איסורי מלאכה. ופעם נוספת, בהקשר של המשכן, שקושר בין מלאכות השבת ובין מלאכת בניית המשכן.

והמחשבה על השבת של פרשת השבוע שלנו, זו שאין בה איסורי מלאכה, התחברה לי עם נושא שמציק לי למדי כבר כמה זמן. אני מוצא את עצמי מתקשה למלא בתוכן, ברגש ובחוויה, את עבודת ה'. כן, מגיעים לבית הכנסת ואומרים את מילות התפילה, כן לא מחללים שבת וגם אוכלים את סעודות השבת. אבל להיות בתחושה של עמידה לנוכח ה' בתפילה, או בתחושת עונג רוחני וקדושת השבת, את זה אני לא תמיד מצליח להרגיש.

ותוך כדי המחשבות על השבת הראשונה של עם ישראל, עלו בדעתי שני כיוונים שאולי יכולים לעזור להתמלא יותר בחוויית עבודת ה'.

ראשית, אם נחזור לדבריו של הרב בני על המרווחים, השבת הראשונה של בני ישראל היתה שבת של מרווחים. הרי לא היה אז תוכן של איסורים או חובות לשבת. עוד לא היו איסורי מלאכה, ולא ציווי על זכירת השבת או עונג שבת וכן הלאה. הדרישה היחידה מבני ישראל באותה שבת היתה, שלא לצאת לחפש את המן בשדה.

וגם בשבת ובתפילות שאחרי שנצטווינו בפרטי ההלכות, עדיין יש מרווחים. נכון, יש במידה מסויימת נוסח לתפילה. ויש איסורים בשבת. ובכל זאת, יש כמה אפשרויות איך להתפלל. מוקדם יותר או מאוחר יותר, בבית כנסת כזה או בבית כנסת אחר, מהר או לאט, וכן הלאה. המרווחים האלו מאפשרים לנו קצת יותר למצוא את עצמנו גם בתוך עולמה של התפילה. וכך גם ביחס לשבת. יש די הרבה מרווח לגבי התוכן של מה שנעשה בשבת.

הנקודה השניה היא, שהדרישה היחידה שכן היתה מבני ישראל באותה שבת ראשונה, היתה בעצם להתנתק מימות החול. לא לחשוב על השאלה מאיפה יהיה אוכל מחר. להתכונן לפני שבת, כדי שבשבת לא יהיה צורך לעשות שום הכנות.

במידה מסויימת, זה אחד האתגרים הגדולים של הדור שלנו. בדור שבו העבודה מתמשכת מסביב לשעון ואין הפרדה ברורה בין שעות העבודה ובין שעות המנוחה, ועוד יותר בדור של הסמרטפונים, כשתמיד נמצאים איתנו בחדר גם אנשים אחרים, שלא באמת נוכחים, דרך הרשתות החברתיות השונות, בדור כזה, קשה לנו מאוד להיות כאן ועכשיו. להתנתק מהיום יום כדי להתפלל. להתנתק מימות החול כדי להנות מהקדושה של שבת. להתנתק ממחשבות החולין כדי לעסוק בתורה.

ואולי, כשנקרא השבת על השבת הראשונה של בני ישראל, השבת של המרווחים והשבת של הניתוק, נקבל מזה גם אלינו, ונצליח יותר למצוא את היכולת שלנו למלא בחוויה ובתוכן של עבודת ה', את קיום המצוות הטכני.