שעות פתיחה
ראשון 13:00 - 18:00
שני 13:00 - 18:00
שלישי 13:00 - 18:00
רביעי 13:00 - 18:00
חמישי 13:00 - 18:00
שישי 13:00 - 18:00
שבת סגור
פתחו שערים
  • ראשי
  • פתחי שערים
    • שערי תפילה
    • מילתא בטעמא
    • שער לדין
    • שערי הארץ
    • בפתח המקדש
    • שערי צדקה וחסד
  • שערי הלכה
  • שערי תשובה | שו"ת
  • שערים לפרשה
  • אודות
  • ראשי
  • פתחי שערים
    • שערי תפילה
    • מילתא בטעמא
    • שער לדין
    • שערי הארץ
    • בפתח המקדש
    • שערי צדקה וחסד
  • שערי הלכה
  • שערי תשובה | שו"ת
  • שערים לפרשה
  • אודות
פתחו שערים
  • ראשי
  • פתחי שערים
    • שערי תפילה
    • מילתא בטעמא
    • שער לדין
    • שערי הארץ
    • בפתח המקדש
    • שערי צדקה וחסד
  • שערי הלכה
  • שערי תשובה | שו"ת
  • שערים לפרשה
  • אודות
  • ראשי
  • פתחי שערים
    • שערי תפילה
    • מילתא בטעמא
    • שער לדין
    • שערי הארץ
    • בפתח המקדש
    • שערי צדקה וחסד
  • שערי הלכה
  • שערי תשובה | שו"ת
  • שערים לפרשה
  • אודות
מצוות תלמוד תורה: בין מחויבות אינסופית לקביעות עתים
ראשי » פתחו שערים » מצוות תלמוד תורה: בין מחויבות אינסופית לקביעות עתים
אין תגובות

מצוות תלמוד תורה היא אחד מהיסודות המרכזיים ביהדות, אך הגדרתה המדויקת והיקף החובה שלה נתונים למחלוקת ולדיון עמוק. האם כל רגע בו אדם אינו עוסק בתורה נחשב לביטול מצווה, או שמא קיימת גמישות מסוימת בהבנת חובה זו? מאמר זה יעסוק בגדר ההלכתי של מצוות תלמוד תורה, כאשר המטרה העיקרית היא לעסוק בחובת תלמוד תורה של "בעלי בתים", שאצלם לימוד התורה אינו תופס את הנתח העיקרי של יומם.

הגדר ההלכתי של חובת תלמוד תורה

המושג 'ביטול תורה' מוכר לרבים מאיתנו מזמן הלימוד בישיבה. אולם, מה המשמעות שלו? האם כל רגע שבו אדם לא לומד, הוא מבטל מצוות עשה של לימוד תורה?

מחד, ישנם מקורות רבים שמהם נראה שאכן, אדם צריך להיות עסוק בתורה בכל רגע אפשרי. כך אומרת הגמרא ביומא (יט:):

אמר רבא: השח שיחת חולין – עובר בעשה, שנאמר ודברת בם – בם ולא בדברים אחרים, רב אחא בר יעקב אמר: עובר בלאו, שנאמר כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר.

וכך מצינו, שהגמרא (מועד קטן ט:) דנה בשאלה אם מותר להפסיק ללמוד תורה כדי לקיים מצווה. הכלל הוא, שאם מדובר במצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, הרי שאסור להפסיק ללמוד כדי לקיים את המצווה. לכאורה, אם לצורך מצווה אסור לבטל סתם כך, לצורך חולין, קל וחומר.

אלא שבגמרא במנחות (צט:), נראה שנחלקו בזה האמוראים. הגמרא מוסבת סביב מחלוקתם של רבי יוסי וחכמים, כיצד היו מחליפים את לחם הפנים במקדש. לדעת חכמים, היו צריכים להניח את הלחם החדש ממש במקביל להורדת הלחם הישן, משום שלחם הפנים צריך להיות על השולחן 'תמיד'. לעומת זאת, לדעת רבי יוסי, "אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום, אלא מה אני מקיים לפני תמיד? שלא ילין שלחן בלא לחם". כלומר, רבי יוסי מבין ש'תמיד', הכוונה כל יום, ולא בכל רגע נתון.

בעקבות דעת רבי יוסי אומר רבי אמי:

אמר רבי אמי: מדבריו של רבי יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך".

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית – קיים לא ימוש, ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ.

מסוגיה זו עולה, שאדם יכול לצאת ידי חובת מצוות תלמוד תורה בלימוד פרק אחד שחרית ופרק אחד בערבית, ואולי אפילו בקריאת שמע שחרית וערבית. כך פשטות הדברים גם בגמרא בנדרים (ח.):

אמר רב גידל אמר רב: האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו, נדר גדול נדר לא-הי ישראל. והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה?..  הא קמ"ל כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית משום הכי חייל שבועה עליה.

כלומר, הגמרא אומרת שבעצם את חובת לימוד תורה אדם יוצא בקריאת שמע שחרית וערבית, וממילא אם הוא נשבע ללמוד מעבר לכך, אין זה מצב שאדם נשבע על דבר שהוא מצווה כבר.

וכך מבאר המאירי (על הסוגיה בנדרים):

היתה המצוה ענין שאיפשר להתקיים המצוה במעט, ונשבע שיעשה ממנה הרבה, כגון תלמוד תורה שאם רצה פטר עצמו בקריאת שמע שחרית וערבית וכמו שאמרו במסכת מנחות צט: כל הקורא את שמע שחרית וערבית קיים מצות והגית בו יומם ולילה והוא נשבע שיוסיף בה כגון נשבע שאשנה פרק זה או מסכתא זו הרי זו שבועת בטוי גמורה למלקות במזיד ולקרבן בשוגג אם עבר עליה…

וכן כתב הרשב"א בחידושים שם בשם רבנו יונה, וכן כותבים עוד ראשונים[1].

אמנם ראשונים אחרים הבינו את הגמרא בנדרים אחרת. חלק מהראשונים התייחסו לגמרא ביומא שהזכרנו לעיל. כך כותב בשיטה מקובצת (בגמרא בנדרים שם) בשם הרא"ם:

אבל הרא"ם ז"ל כתב וזה לשונו: "דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע. עיקר הדבר במנחות פרק שתי הלחם. אם כן תלמוד תורה רשות לפיכך חלה…ואי קשיא דמכל מקום איכא עשה דולמדתם אותם? ושמא האי חלה דקאמר מדרבנן ולא לחיובי קרבן בטוי".

גם הר"ן מפרש אחרת את הגמרא. הוא לא מסתמך על הגמרא ביומא, אלא על גמרא בקידושין (ל.):

תנו רבנן ושננתם שיהו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד.

ולכן כותב הר"ן (בנדרים שם):

הא קמ"ל דכיון דאי בעי פטר נפשיה וכו' – מסתברא לי, דלאו דווקא דבהכי מיפטר שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו. ואמרינן בפרק קמא דקדושין (דף ל) תנו רבנן ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך.. וקריאת שמע שחרית וערבית לא סגי להכי.
אלא מכאן נראה לי ראיה למה שכתבתי בפרק שבועות שתים בתרא דכל מידי דאתא מדרשא אף על פי שהוא מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו והכא הכי קאמרינן כיון דאי בעי פטר נפשיה ממאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בשכבך ובקומך בקרית שמע שחרית וערבית משום הכי חלה שבועה עליה לגמרי אפילו לקרבן.

ויש עוד ראשונים ההולכים בדרך זו[2].

כיצד יבארו הראשונים הסוברים שאין חובה ללמוד אלא רק קריאת שמע שחרית וערבית? ככל הנראה, הם סוברים שהגמרא ביומא היא רק אסמכתא, ואינה חיוב גמור[3], וגם לגבי הגמרא בקידושין של "ושננתם", מרבית הראשונים, וגם הרמב"ם והשו"ע לא הביאו את הלימוד הזה כדין.

שיטת הגר"א – חובת לימוד תורה בכל רגע פנוי

גישה אחת בעניין החיוב ללמוד תורה היא גישתו של הגר"א ובית מדרשו. כך מבאר הגר"א (שנות אליהו פאה א, א) את מה שאומרת המשנה בתחילת פאה "אלו דברים שאין להם שיעור… ותלמוד תורה":

ותלמוד תורה נמי אין לה שיעור לא למטה ולא למעלה. דכתיב: והגית בו יומם ולילה, ואם כן אין לה שיעור למעלה. ולמטה נמי, דפעמים בתיבה אחת פוטר… לכך נאמר והגית בו גו', לומר שחייב אדם ללמוד תורה יום ולילה. אם אם צריך לעסוק במצוה או בדרך ארץ, שהוא גם כן מצוה, אזי הוא פוטר את עצמו בתיבה אחת.

כלומר, לדעת הגר"א, כל אדם מצווה ללמוד תורה בכל רגע פנוי. מותר להפסיק רק לצורך לימוד תורה, או ב'דרך ארץ', כלומר, פרנסה. יתכן שלפעמים אדם יכול לנוח מהלימוד, אבל אדם צריך לתת דין וחשבון בכל רגע ורגע, למה הוא מתבטל מלימוד תורה[4].

שיטת האור שמח – החיוב הוא מינימלי

בניגוד לגר"א, האור שמח (הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ב) כותב:

ונראה לי לבאר, דבאמת כל המצוות המה שווים לפחות שבפחותים ולמשה רבינו ע"ה, דתורה אחת יהיה לכם כתיב, וחיוב המצוה גבול יש לה, כמו נטילת אתרוג בנינוע בעלמא יצא, רק המדקדקים נושאין אותו כל היום וכיוצא בזה. ולכך לא כתבה התורה מדות רק ברמז, דלמשל מדת הנקמה "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר"…  ולכך אין זה חוק בפרט שווה לכלל הישראלי, רק כל אחד לפי ערכו. רק נקימה דממון זה שווה לכולם. וכן בגאוה וכיוצא בזה, וכן לפנים משורת הדין, ובקור חולים וקבורה וכו', והדברים ארוכים בספרי המחקר.
ונמצא מצוות תלמוד תורה אשר בוודאי אם יבקש האדם טרף ומזון בכל זאת אינו נחשב למפריע מצוות תלמוד תורה, "ואספת דגניך כתיב", וכן למשל אדם חלוש המזג, וכן כל אחד לפי ההכרחיות שלפי הרגלו.

וכן לפי טוהר נפשו של אדם, כי אינו דומה בחיוב תלמוד תורה האיש אשר נפשו מרגשת בשכלה הזך ונקשרה בעבותות אהבה לתלמוד תורה, לאיש אשר כוחות נפשו נרפים ועצלים. לכן איך היה מחוק הבורא לחוק חיוב תלמוד תורה לכל ישראל? ונתן תורת כל אחד בידו. ואין לאל יד האנושי ליתן המדה האמיתית לזה, לכן באו חכמים ופירשו לנו גדר מרכזן האמיתי של תלמוד תורה: קריאת שמע בשחרית, קריאת שמע בערבית, קיים והגית בה יומם ולילה. כיון שלומד קבלת המצווה ואזהרתה בשחרית ובערבית כבר קיים מצוותה, אולם יתר מזה הוא בכללי המצוות אשר נבדלו ונפרדו בזה כל איש לפי ערכו ומהותו, והיא כמו הסר מן המדות המגונות אשר נפרדו זה מזה.
ובוודאי צריך להתעצם בה האדם בכל יכלתו, כי כפלה התורה הרבה פעמים ענין למודה, וצריך האדם להלהיב נפשו לשקוד על דלתותיה…

האור שמח מסביר, שאכן, מצוות תלמוד תורה מחייבת רק פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית. מעבר לכך, לימוד תורה הוא ערך חשוב, אבל לא חיוב הלכתי. הסיבה, לא כל אחד יכול ללמוד תורה כל הזמן, ולכן, התורה לא מחייבת את מי שאינו מותאם ללימוד תורה בטבעו, ללמוד תורה כל הזמן. ממילא, יש רק חיוב לקבוע עיתים לתורה ביום ובלילה. מעבר לכך – זהו ערך חשוב, אבל לא חיוב[5].

גם לדרכו של הגר"א שהזכרנו לעיל, יש שכתבו שמצוות תלמוד תורה ביסודה היא מצווה שאדם מחוייב בה כל היום, יתכן שמותר להפסיק ליותר מאשר רק כדי פרנסתו המינימלית. כך למשל כותב האגרות משה (יורה דעה ד לו):

וצריך לומר דהוא משום דבעצם הוי חיוב לימוד התורה עליו חיוב קבוע בלא זמן וגבול. אבל חיובו הוא כזה שרשאי לילך לפרנסתו ולכל צרכיו, אפילו שהוא רק לתענוגים בעלמא ולשכיבה ולישיבה לנוח בעלמא כשנהנה מזה, ואין בזה בטול המצווה[6].

שיטת ערוך השולחן ודעימיה – ההבדל בין תלמיד חכם ובין סתם בעלי בתים

השולחן ערוך (או"ח קנו) כותב:

אחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד. וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה.

וכתב שם ערוך השולחן:

סעיף א: אח"כ ילך לעסקיו דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון… סעיף ב: ומכל מקום, לא יעשה מלאכתו עיקר ותורתו עראי אלא יעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי וזה וזה יתקיים בידו. ויראה לי דזהו בתלמיד חכם, שעיקר עסקו בתורה… אבל בבעל בית סתם לא שייך זה. ועל סתם בעל בית אין מוטל חיוב רק לקבוע עתים לתורה ואותם שואלים ביום הדין קבעת עתים לתורה. דלתלמיד חכם שעיקר עסקו בתורה לא שייך לומר קבעת עתים שהרי החיוב עליו ללמוד תמיד כל היום וכל הלילה לבד מה שמוכרח לפרנסתו.

ערוך השולחן אומר שיש אבחנה בין  מצוות תלמוד תורה של תלמיד חכם, ובין זו של סתם בעלי בתים. תלמיד חכם צריך שתורתו תהיה קבע ומלאכתו עראי. אבל בעלי בתים יכולים להסתפק בקביעת עתים לתורה.

גם הרב קוק (מאמרי הראי"ה, מכתב על חובת תלמוד תורה) הולך בדרך זו:

וכאשר חובת תלמודה של תורה הקבוע הלא הוא נלמד מושננתם שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו, כדאיתא בקדושין דף ל', וכדברי הר"ן בנדרים דף ח', שמזה באה חובת השקידה בתורה, ללמוד תמיד יום ולילה, לפי כחו. שמובן דבר זה יכול להתקיים רק ע"י תלמידי חכמים העוסקים בתורה בקביעות שהם שמים לילות כימים בעסק התורה, מה שאין כן במעמד התורה אצל האנשים שהם עסוקים בדרך ארץ, שהם נתבעים בעיקר על קביעות עתים לתורה, כמבואר בשבת דף לא…

אלא שגם הרב קוק וגם ערוך השולחן אינם מבארים, מה פשר האבחנה בין תלמיד חכם ובין בעלבת.

על פניו, נראה שהם הבינו כהבנת האור שמח, שהחיוב ללמוד תורה הוא רק קריאת שמע שחרית וערבית, וממילא, במה שמעבר לכך, יש אבחנה בין תלמיד חכם ובין סתם בעלבת.

אפשרות אחרת עולה מדברי שו"ע הרב (הלכות תלמוד תורה פרק ג). בתחילת הפרק (סעיף ב) כותב שו"ע הרב:

וחייב הוא מן התורה לקבוע לו עת גדולה לתלמוד תורה בכל יום כמו חצי היום לפחות מלבד לימוד הלילה ולא יעסוק במלאכה כל היום או רובו שנאמר ודברת בם והלא כבר נאמר ושננתם ומה תלמוד לומר ודברת בם שלא יהא כל דיבורך אלא בם כלומר שתעשם עיקר ולא טפלה ועל כן חייב לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי…

אבל בהמשך (סעיף ד) הוא כותב:

וכל זה בתלמיד חכם שלמד או שדעתו יפה ומצליח בתלמודו ויוכל להיות תלמיד חכם ללמוד כל התורה שבעל פה מהתלמוד והפוסקים כמו הרא"ש וב"י.
אבל מי שלא הגיע למדה זו שיוכל ללמוד טעמי ההלכות ומקורן… אף אם יעשה תורתו קבע מחמת קוצר דעתו… וכמו שאמרו על פסוק אדם אחד מאלף מצאתי אלף נכנסים למקרא יוצאים מהם מאה מאה נכנסים למשנה כו' אינו חייב לחיות חיי צער ולעשות מלאכתו עראי כדי להרבות בלימוד שאינו מבין על בוריו שהוא לימוד ההלכות בלי טעמים כמו שנתבאר למעלה וגם עתיד לשכחו אלא אם כן עושה במדת חסידות ואהבת התורה.
אבל מן הדין יוצא ידי חובתו בקביעות עתים לתלמוד תורה לקיים מה שכתוב והגית בו יומם ולילה בקביעות עתים ביום ובלילה… ושאר כל היום יעסוק במשא ומתן כדי שיוכל להחזיק ידי תלמידי חכמים שהם לומדי התורה יום ולילה עד שיודעים הלכותיה בטעמיהן על בוריין

גם שו"ע הרב מחלק, כמו שחילקו ערוה"ש והרב קוק בין תלמיד חכם למי שאינו תלמיד חכם, אבל יש שתי נקודות חשובות בדבריו:

ראשית, האבחנה בין מי שהוא תלמיד חכם ובין מי שאינו כזה, היא עניין של יכולת וכשרון. מי שיש לו את היכולת והכשרון לדעת את כל התורה, חייב לעשות את תורתו קבע ומלאכתו ארעי, והכוונה שרוב יומו יעסוק בתורה. ואילו מי שאינו מסוגל לכך, מחוייב רק בקביעות עתים לתורה[7].

ושנית, מדבריו בקונטרס אחרון נראה, שהוא הבין שההגדרות שלו לגבי תלמיד חכם אינן הגדרות של 'הידור' אלא של חיוב. כלומר, תלמיד חכם חייב לעשות את תורתו קבע ומלאכתו ארעי, ואילו סתם בעלבת, אינו צריך לעשות כן, ואדרבה, אפילו עדיף שיעבוד, ויוכל לפרנס תלמידי חכמים.

כפי הנראה מדברי שו"ע הרב (קונטרס אחרון שם), יסוד החלוקה בין תלמיד חכם ובין מי שאינו תלמיד חכם, הוא שישנם שני חיובים שונים במצוות תלמוד תורה: חיוב אחד הוא החיוב לדעת את כל התורה, והחיוב השני הוא חיוב של "והגית בו יומם ולילה".

מטבע הדברים, החיוב הראשון לא שייך במי שאין לו את היכולות הנחוצות כדי לדעת את כל התורה. ולכן מי  שלא יכול להיות תלמיד חכם, לא שייך בחיוב הזה, אלא רק בחיוב של "והגית בו יומם ולילה".

המצווה ללמוד את כל התורה

כאמור, שו"ע הרב מחדש שישנן שתי מצוות במצות תלמוד תורה: לימוד כל התורה, ו"והגית בו יומם ולילה".

את החיוב ללמוד את כל התורה ניתן לראות גם מדברי הרמב"ם, בשני מקומות.

בהלכות תלמוד תורה (פרק א) כותב הרמב"ם:

הלכה יא: וחייב לשלש את זמן למידתו: שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה. וענין זה הוא הנקרא גמרא. הלכה יב: כיצד היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע, אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב ובשלש בתורה שבעל פה ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר, ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן ופירושן בכלל תורה שבעל פה. והענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן. במה דברים אמורים בתחלת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה, ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו.

הרמב"ם אומר שבתחילת לימודו, אדם צריך ללמוד את כל התורה שבכתב ואת כל התורה שבעל פה. הגמרא, שהיא הביאור של עיקרי המידות ומקורות הדינים, היא תוספת, שבתחילת דרכו של אדם ממעטים בה, ואחרי שאדם למד את כל התורה, הוא צריך להשקיע בעיקר בה.

ובהקדמתו ליד החזקה כותב הרמב"ם:

ומפני זה נערתי חצני אני משה בן מיימון הספרדי ונשענתי על הצור ברוך הוא ובינותי בכל אלו הספרים וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים בענין האסור והמותר הטמא והטהור עם שאר דיני התורה. כולם בלשון ברורה ודרך קצרה עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ולא פירוק… עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים.
כללו של דבר: …יהא חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבינו ועד חבור הגמרא… לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה. לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם.

הרי שהרמב"ם הניח כדבר הפשוט, שניתן ללמוד את כל התורה[8], וספרו, מהווה ריכוז של כל התורה שבעל פה.

ואמנם, שו"ע הרב הבין שרוב האנשים אינם יכולים לעמוד במשימה של לימוד כל התורה, אבל זה מפני שהוא הלך[9]  בדרכו של הרא"ש (כלל לא סימן ט), שכתב:

וכן טועים כל המורים הוראות מתוך דברי הרמב"ם ז"ל ואינן בקיאין בגמרא לידע מהיכן הוציא דבריו טועין להתיר האסור ולאסור את המותר. כי לא עשה כשאר המחברים שהביאו ראיות לדבריהם והראו על המקומות היכן דבריהם בגמרא ומתוך זה יכול לעמוד על העיקר ועל האמת. אבל הוא כתב ספרו כמתנבא מפי הגבורה בלא טעם ובלא ראיה וכל הקורא בו סבור שמבין בו ואינו כן שאם אינו בקי בגמרא אין מבין דבר לאשורו ולאמתו ויכשל בדין ובהוראה. לכך לא יסמוך אדם על קריאתו בספרו לדון ולהורות אם לא שימצא ראיה בגמרא.

ולכן המשימה של לימוד כל התורה לשיטתו מקיפה הרבה יותר.

דרכו של שולחן ערוך הרב מתאימה גם לדברי הר"ן שהזכרנו לעיל, שכתב שאי אפשר להגיע לכלל "ושננתם לבניך – שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך", אם אדם מסתפק בקביעות עתים לתורה ביום ובלילה.

מצד שני, דרכו של שו"ע הרב מעוררת קושיה: הוא עצמו סבור, שהיכולת ללמוד את כל התורה בהיקף שהוא מדבר עליו, וללמוד אותו טוב מספיק כך שהלומד יזכור היטב את מה שלמד, זו נחלתם של מעטים. כיצד יתכן להבין, שמצוות תלמוד תורה ניתנה באופן שחלק נכבד מהחייבים בה אינו מסוגל לקיימה[10]?

למעשה, לא מעט אחרונים נוטים לצמצם את ההבנה של המושג "כל התורה" שצריך לדעת.

כך למשל באגרות משה (יורה דעה ד, לו אות ט) כותב שבלימוד דף יומי, לומדים את כל התורה. והרב קוק (אורות התורה ט, ג) כותב שיוצאים ידי חובה זו בלימוד כל הלכות הרי"ף.

שתי תכליות נוספות ללימוד תורה

עד כה, הצגנו את מצוות תלמוד תורה כמצווה שמטרתה העיקרית היא לדעת את התורה. כעת נציג שתי גישות נוספות לגבי תכליתו של לימוד תורה.

בעל התניא – דבקות בקב"ה

בליקוטי אמרים (פרק ה) כותב בעל התניא:

הנה כל שכל כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל, הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו, וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו. דרך משל, כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה הרי שכלו תופס ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה. והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל ושמעון כך וכך יהיה הפסק ביניהם כך וכך. ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם לבא למשפט על טענות ותביעות אלו, מכל מקום מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא שאם יטעון זה כך וזה כך יהיה הפסק כך הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא, דלית מחשבה תפיסא ביה ולא ברצונו וחכמתו כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו, וגם שכלו מלובש בהם והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה. וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות ואפילו על מצות התלויות בדבור ואפילו על מצות תלמוד תורה שבדבור…

בעל התניא מסביר, שכשאדם לומד תורה, הוא מגיע להידבקות בקב"ה שאינה מתרחשת בשום מצווה אחרת שהוא מקיים.

דבריו של בעל התניא נשענים על מסורת מהבעש"ט, שמגולמת גם בכתביו של תלמידו רבי יעקב יוסף מפולנאה (תולדות יעקב יוסף ויחי): "כי תכלית כל התורה והמצות לא ניתנו אלא כדי שיזכה לידבק בו יתברך". וכן הוא כותב גם בשם הבעט"ש (פרשת ויצא):

ולפי מה שקבלתי ממורי שעיקר עסק תורה ותפלה הוא שידבק את עצמו אל פנימיות רוחניות אור אין סוף שבתוך אותיות התורה והתפלה, שהוא הנקרא לימוד לשמה, שבזה אמר רבי מאיר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ומגלין לו רזי תורה וכו' (אבות פ"ו מ"א). רוצה לומר, שידע עתידות וכל מאורעותיו מתוך התורה, וידע איך יתנהג בתורה ועבודת הש"י, מלבד שרואה עולמות של מעלה וכהנה שמעתי מפי מורי, ודפח"ח.

נפש החיים – לימוד תורה לשם התורה

חלק נכבד מהספר נפש החיים של ר' חיים מוולאז'ין, נועד להציב את תפיסת עולם אלטרנטיבית, לתפיסת העולם החסידית. בין השאר, הוא עוסק שם במטרתו של לימוד תורה (שער ד פרקים ב – ג) כשהוא מתווכח עם העמדה של לימוד לשם דבקות בקב"ה:

ענין עסק התורה לשמה: האמת הברור, כי לשמה אין פירושו דביקות כמו שסוברים עתה רוב העולם. שהרי אמרו רז"ל במדרש שבקש דוד המלך ע"ה מלפניו יתברך שהעוסק בתהלים יחשב אצלו ית' כאלו היה עוסק בנגעים ואהלות; הרי שהעסק בהלכות הש"ס בעיון ויגיעה הוא ענין יותר נעלה ואהוב לפניו ית' מאמירת תהלים…
וגם כי היה די לענין הדביקות במסכת אחת או פרק או משנה אחת שיעסוק בה כל ימיו בדביקות. ולא כן מצינו לרז"ל שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה הלכות ואגדות כו'. והיינו כי מהעלותו על לבו תמיד כי עדן לא יצא ידי חובת עסק התורה לשמה במה שלמד עד עתה. לזאת היה שוקד כל ימיו להוסיף לקח תמיד מיום ליום ומשעה לשעה…
אבל האמת כי ענין לשמה פירש לשם התורה. והענין כמו שפירש הרא"ש ז"ל על מאמר רבי אלעזר בר' צדוק (נדרים נא.) "עשה דברים לשם פעלן ודבר בהן לשמן". ז"ל: "עשה דברים לשם פעלן. לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו. ודבר בהן לשמן. כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות עכ"ל… וכוונתו ז"ל מבואר, היינו כי עשיית המצוה ודאי שצריכה להיות למצוה מן המובחר בדביקות ומחשבה טהורה שבטהורות כפי שכלו והשגתו. כדי שיתקלס עילאה לגרום תיקוני העולמות וכחות וסדרים העליונים… אבל על הנהגת האדם בשעת עסק התורה בדיני המצות והלכותיהן אמר 'ודבר בהן' רוצה לומר הדבור בעניני המצות והלכותיהן יהיה לשמן, פירוש: לשם הדברי תורה, היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול…

הבנה שטחית של דבריו של נפש החיים היא, שלימוד תורה נועד לעצם הלימוד – "לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול". ואולי במובן זה, אין הבדל בין מי שמעמיק את הידע שלו במסכת מסויימת או בנושא מסויים, לבין מי שמרחיב את הידע שלו. אבל ברור שר' חיים לא התכוון בדיוק לכך, שהרי אחד הנימוקים שלו לכך שאי אפשר לקבל את גישת הלימוד לשם דבקות היה, שאם כן, רבן יוחנן בן זכאי לא היה צריך ללמוד את כל התורה. הוא למד את כל התורה משום שלימודו היה לשם התורה.

וצריך לומר, שכשר' חיים כותב "לקח ופלפול" פלפול הכוונה להעמקה, אבל לקח, הכוונה לידע.

פשוט וברור, שגם בעל התניא לא התכוון לכך שתלמוד תורה מיועד רק לדבקות בקב"ה, ואין חשיבות להיקף של הלימוד, שהרי בספרו ההלכתי, שו"ע הרב, כתב שצריך ללמוד את כל התורה, כפי שכתבנו בשמו לעיל.

כך שבלי קשר לשאלה איזו תועלת עשוי האדם או העולם להפיק מלימוד תורה, הגדר של מצוות תלמוד תורה נשאר אותו הדבר – ללמוד את כל התורה.

תלמוד תורה של בעלי בתים

כשהתחלתי לעסוק בנושא הזה, המטרה שלי היתה לחשוב על צורת לימוד התורה הראויה לבעלי בתים, כלומר למי שאינו יושב כל היום ולומד, אלא אדרבה, רוב עיסוקו בחיי המעשה.

כפי שבארנו לעיל, דעת הסמ"ג, ופשטות לשון הרמב"ם והשו"ע (יו"ד רמו) שהעתיקו, שמצוות תלמוד תורה כוללת בבסיסה, לדעת את כל התורה[11].

אולי גם הבנה מרחיבה של המושג "כל התורה" גורמת לכך שעבור אדם ממוצע, אפילו אם יקדיש לכך זמן רב, אי אפשר ללמוד את כל התורה. אבל אם נבין את המושג של "כל התורה" בצורה מצומצמת יותר, של הבנת יסודות המצוות, ומחלוקות ושיטות חשובות, ולא ידיעה של כל פרט ופרט[12].

לכן, על אף שאני מסכים עם דבריהם של הרב קוק וערוך השולחן שבעלי בתים נתבעים בעיקר על השאלה אם קבעו עתים לתורה, אין זה אומר שהם אינם מצווים בלימוד של כל התורה. וההנחה היא, שגם בעלבתת יכול במשך חייו להגיע לכך.

ואמנם, קשה לומר, שעולם הישיבות מחנך את התלמידים לראות בידיעת כל התורה מטרה ריאלית ללומד הממוצע, והכוונה בפועל בלימוד. ברבות מהישיבות, בין אם מדובר בישיבות ליטאיות, חסידיות או בישיבות ציוניות דתיות, מקדישים זמן רב ללימוד "עיון" שבו לומדים מעט 'חומר', וגם בבקיאות לא מקיפים ידע נרחב מאוד.

לעניות דעתי, ההסבר העיקרי לכך נעוץ בדברי רב (עבודה זרה יט:): " אמר רב אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ". וכפי שמבאר שם רש"י במקום: "לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מבקש הימנו שאם ישנה לו מסכת אחרת אין מתקיימת לפי שלבו על תאותו".

הנחת המוצא החינוכית היא, שאי אפשר לגרום לאדם להקדיש זמן רב ללימוד, כשהוא אינו נמשך אליו. אם חושבים שהציבור אינו מעוניין בגירסה של ידע בלי הרבה הבנה, ומעדיף העמקה ודיון על פני בקיאות בלי חשיבה, ממילא יש להקדיש יותר זמן ללימוד העיון. ואם חושבים שהציבור יעדיף לימודי אמונה על פני לימודי גמרא מפרכים, גם בכך צריך להתחשב[13]. ואולי בשל סיבה זו, המטרה הכללית החשובה, של לימוד כל התורה נדחקה איכשהו לקרן זווית.

אבל אני מאמין, שאם אדם ידע שבעקרון הוא צריך להקיף את התורה, ואם ינסה לימוד כזה שמאפשר הקפת התורה, בסופו של דבר, תחושת ההיקף והידע תגרום לכך שהוא ישמח בכך וירצה להגיע למצב שלומד את כל התורה.

אם נסכם את האמור, הרי שהדבר העיקרי שכל אחד צריך להקפיד עליו, הוא קביעת עתים לתורה מדי יום, שחרית וערבית. עצם המאמץ לפינוי זמן, בבוקר ובערב, ללימוד תורה, צריך להיות היעד הראשון.

לשם כך, טוב גם שאדם יתרכז קודם כל בלימוד דברים שמושכים את לבו – שילמד ממקום שלבו חפץ.

אבל אם אנשים יזכרו גם שמטרתם הכללית היא לימוד כל התורה, ובשלב ראשון, ידיעה טובה של ההלכות הנוגעות למעשה בעניינים הרלוונטיים לחייהם, יש להניח, שעם הזמן תורתם תתרחב, והם יצליחו להגיע גם ליעדים אלו.

**************************************


[1] כך למשל, פשטות פירושו של המיוחס לרש"י בסוגיה בנדרים שם. ושיטה מקובצת (בנדרים שם) בשם שיטה: "דאי בעי פטר נפשיה וכו'. ואפילו עשה ליכא מדקאמר התם ודבר זה אין מודיעים אותו לעם הארץ וחל מדאורייתא ולוקין".

וכן הוא באור זרוע (חלק א, הלכות ברכת המוציא סימן קמ):

זה הכלל שאני אומר בברכות: כל מצוה שיש עתים למצותה כגון ציצית תפלין סוכה מזוזה מילה… ברכת התורה כדאמר במנחות "דכיון שקרא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש"… וכל כיוצא בהם שיש זמן שחייב בהם ופעמים שאינו חייב בהן הלכך כשמגיע זמן חיובם צריך לברך על עשייתם מחמת חיבוב…
בל אותן מצות שלעולם חייב בהם ואין עתים להפטר מהם כגון להאמין בא-הינו וליראה אותו ולאהבה אותו ולשמוע בקולו… ונתינת צדקה. וקבורת מתים חליצה ויבום וקימה והדור וכבוד אב ואם… שאין להם פטור, אין שייך לברך עליהם כי לעולם חייב בהם.

הרי שמנה את ברכת התורה כחלק מהמצוות שיש להן זמן קבוע.

[2] למשל הריטב"א (בסוגיה בנדרים) כותב:

ומהדרינן: דכיון דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית חיילא שבועה עליה. פירוש: הא דאמרינן דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית ונפיק מחובת והגית בו יומם ולילה, היינו בדלא אפשר ליה טפי שצריך להשתדל קצת היום בפרנסתו. הא לאו הכי לא מיפטר כדאיתא במנחות.
ונראה עוד לפרש, דלאו דוקא נקט קריאת שמע, אלא לומר דשבועת והגית בו יומם ולילה היינו שיתעסק בתורה בכל מקום שירצה בתורה שבכתב או שבעל פה, ואינו מושבע על פרק זה ועל מסכת זו. הילכך בנשבע או נדר בפרק זה או במסכת זו, חיולי חיילא. הרי זה כמי שנשבע שיאכל פת היום, ואחר כך נשבע שיאכל ככר זו היום דחיילא עליה שבועה שניה נמי דלאו עלה אשתבע בקדמייתא אלא על כל לחם שירצה ואף זו כיוצא בה. וזה נראה לי נכון.

[3] שהרי פשוט שמה שאומר רב אחא בר יעקב בגמרא שם: "עובר בלאו, שנאמר כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר" אינו לאו גמור, שהרי הפסוק שהוא מצטט נמצא בקהלת. וברור שאינו לאו דאורייתא.

[4] כיוצא בכך כותב המשנ"ב על מה שכותב השו"ע (או"ח סימן קנו):

אחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד. וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה.

וכותב על כך המשנה ברורה (סק"ד):

שלא יעבירנו – דעיקר מצות תלמוד תורה אין לה שיעור, וחיובה הוא כל היום כל זמן שיש לו פנאי וכדכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו'. וכשיש לו פנאי והוא מבטל מלמוד תורה מרצונו, הוא קרוב למה שאמרו חז"ל [סנהדרין צ"ט] על הפסוק כי דבר ה' בזה זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק…
אלא הכונה בקביעת עתים לתורה הוא שצריך האדם ליחד עת קבוע בכל יום שלא יעבירנו בשום פעם. ואם אירע לו אונס שלא היה יכול להשלים הקביעות שלו ביום יהיה עליו כמו חוב וישלימנו בלילה…

[5] האור שמח עצמו מסביר שמה שהוא אומר זה דלא כשיטת הר"ן בנדרים.

[6] בדרך זו הולך גם הרב אשר וייס

[7] ובפשטות, רוב האנשים אינם מסוגלים לכך, כפי שמציין שו"ע הרב בעצמו למה שאמרו חז"ל (קהלת רבה פרשה ז): "אשר עוד בקשה נפשי ולא מצאתי אדם אחד מאלף מצאתי, בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא יוצאין מהן ק' למשנה, יוצאין מהן עשרה לתלמוד, יוצא מהם אחד להוראה, הה"ד אדם אחד מאלף מצאתי".

[8] כך נראה גם מהקדמת הסמ"ג לספרו:

ויש מהמון העם שאומרין מה לנו ולמצות סדר קדשים קל וחומר למצות סדר זרעים ולמצות סדר טהרות לדברים שאין נוהגין בזמן הזה.
אל יאמר אדם כן!
כי המצות אשר צוה אדון העולם יש לידע יסודותיהם אף על פי שאינם צריכין עתה כי על כל המצות נצטוינו "ולמדתם אותם" (דברים יא, יט) ונאמר (דברים כז, א) "שמור את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם"…, ונאמר (ויקרא כב, לא) "ושמרתם מצותי ועשיתם אותם". הא למדת שהשמירה והעשייה שני דברים הם כי אין שמירה אלא בלב… וכן אמרו רבותינו "ושמרתם – זו המשנה. ועשיתם –  זו העשייה". ויש אדם שילמוד כל ימיו ולא יכול להשיג לדעת מצוה אחת כמאמרה בעל פה מחמת אורך הגמרא ופלפולה ומצוה אחת מפוזרת הנה והנה והתורה הזהירה "ושננתם לבניך" שיהו מצות התורה מחוברין בפיך ובפי בניך כחרב שנון שאם ישאלך אדם אל תגמגם אלא אמור לו מיד.

הרי שגם הוא כותב להדיא, שמצוות תלמוד תורה היא לדעת את כל המצוות, לכל הפחות "לידע יסודותיהם".

[9] ראו הלכות תלמוד תורה פרק ב סעיף א, ובקונטרס אחרון שם.

[10] אפשר להציע, שהיו דורות שבהם עם ישראל ישב תחת גפנו ותחת תאנתו, ובסך הכל היה יותר זמן פנוי ללמוד, וגם נפשות האנשים היו גבוהות יותר, כך שרובם יכלו להקיף את כל התורה. והרי זה כמו מצוות אחרות, שבגלות איננו יכולים לקיימן, אבל קיימנו אותן בעבר, ונקיים בעז"ה שוב בזמן הגאולה.

ועדיין, אין זה דומה לגמרי. שכן הגלות נתפסת כזמן דיעבדי. המצב הטבעי של עם ישראל הוא להיות בארץ ישראל, כשיש בית מקדש ומלכות וכו', והמצב של הגלות הוא מצב של דיעבד. אבל ההנחה שבזמן הגאולה נפשות עם ישראל יהיו ראויות יותר, ויהיו להם כישורי למידה טובים יותר, זה דבר חידוש.

מדברי שו"ע הרב עצמו נראה שזו לא משימה בלתי אפשרית. אולי היא לא אפשרית לחלק מהציבור, אבל כנראה שביחס לרוב הציבור חשב שו"ע הרב שזה אפשרי. וצ"ע.

[11] למעשה, איני מכיר מי שחלק להדיא על הגדרה זו, שזו מטרתה וגדרה הבסיסי של מצוות תלמוד תורה.

[12] מלבד דברי הסמ"ג, אפשר אולי לתמוך מעט את הגישה הזו גם בדברים שנאמרו בשמו של ר' חיים מוולאז'ין (הובאו בכתר ראש אות סז). הוא כותב שם בקיצור נמרץ, לגבי השאלה למה בימינו אין חוזרים כל כך הרבה פעמים על מה שלומדים, ולא חוששים לאיסור שכחת מה שלומד, ומתרץ, שרק בזמן שהיו לומדים בעל פה את התורה, היה צריך להיזהר מלשכוח. אבל בימינו, אין צורך לחזור כל כך, כי הכל כתוב.

באופן זה, אפשר להציע שבימינו, מספיק שלאדם תהיה התמצאות טובה ביסודות של מושגים ומצוות בתורה, ואין צורך שידע כל פרט ופרט. במובן הזה, לא כל הלכה שמופיעה ברמב"ם, חייבים לזכור. אם אדם יודע שמינים שונים הם כלאים זה בזה, אבל לא יודע אם חיטים וזונין כלאים זה בזה, עדיין הוא יודע את יסודות האיסור של כלאי זרעים.

[13] ראו דבריו של הרב קוק באורות התורה (פרק ט סעיף ו):

ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת.
הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בעניני הלכה, כפי מנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו נגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי. אבל אם היה מוצא את תפקידו וממלאו, לעסוק בקביעות באותו המקצוע שבתורה, המתאים לתכונת נפשו, אז היה מכיר מיד שהרגשת הנגוד שבאה לו בעסקו בעניני ההלכה לא באה מצד איזה חסרון בעצמם של הלמודים הקדושים והנחוצים הללו, אלא מפני שנפשו מבקשת מקצוע אחר לקביעותה בתורה, ואז היה נשאר נאמן באופן נעלה לקדושת התורה, ועושה חיל בתורה במקצוע השייך לו, וגם עוזר על יד אותם שידם גוברת בהלכה, להטעימם מנעם האגדה. אמנם, כיון שאינו מכיר את סבת הרגשתו הנגודית בלמוד, והוא מתגבר נגד טבעו, תיכף כשנפתחים לפניו איזה דרכים של הפקר הוא מתפרץ ונעשה שונא וער לתורה ולאמונה, והולך מדחי אל דחי, ומהם יצאו מה שיצאו מבני פריצי עמנו, המתנשאים להעמיד חזון ולסמות עינו של עולם.

שתף

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש) פייסבוק
  • לחיצה לשיתוף ב-X (נפתח בחלון חדש) X

קשור

ביטול תורה והגית בו יומם ולילה מצוות תלמוד תורה קביעות עתים לתורה תלמוד תורה כנגד כולם
« הקודם
הבא »
השארת תגובה

ביטול

חיפוש באתר
הירשם לבלוג באמצעות המייל

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר
  • למנצח בנגינות מזמור שיר
  • אכילה בסוכה בליל שמחת תורה
  • מתי תהיה שנת השמיטה
  • אמירת הלל לפני הזריחה במנין או אחרי הזריחה לבד
  • כיבוס מכנסי שבת לצורך שבת חול המועד
Theme by Pojo.me - WordPress Themes
We WordPress
גלילה לראש העמוד