בפרשת בהעלותך, כחלק מתיאור ההכנות למסע לארץ ישראל, מצווה הקב"ה את משה (במדבר י, ב): "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת".
רוב הפרשה עוסק בתקיעות והתרועות השונות – למסע העדה ולהקהיל את העם. אבל בסופה של הפרשיה מוזכר תפקיד נוסף של החצוצרות: וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-הֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱ-הֵיכֶם…".
נמצא, שמעבר לתפקידים של החצוצרות הקשורים למקרא העדה ומסע המחנות, שבפשטות הם ציוויים לשעתם, הרי שיש לחצוצרות גם שני תפקידים לדורות: תרועה בשעת מלחמה, ותקיעה בימי שמחה ומועדים.
התפקיד של החצוצרות בהקשר של צרות, מופיע בשתי מסכתות. במשנה בבמסכת תענית (יב:) נזכר שבשבע התעניות החמורות גם "מתריעין ונועלין את החנויות". ובמשנה במסכת ראש השנה (כו:) נאמר שבשופר של ראש השנה, מלבד השופר תוקעים בחצוצרות, וכך גם בתעניות, שתוקעים גם בשופר וגם בחצוצרות.
אלא שבגמרא בתענית (יד.) נאמר שתוקעים בתעניות בשופר, ואילו בגמרא בראש השנה (כז.) נאמר, שבמקדש תוקעים גם בשופר וגם בחצוצרות, אבל "בגבולים, במקום שיש שופר, אין תוקעים בחצוצרות, ובמקום שיש חצוצרות, אין תוקעים בשופר".
הראשונים נחלקו ביישוב הסתירה הזו.
בעל המאור (ו. מדפי הרי"ף) נקט שהעיקר כמו הגמרא בראש השנה, ולכן לדעתו בעניות יש לתקוע בחצוצרות בדווקא. כך נראית דעת הרמב"ם, שפסק להלכה (תעניות א, א): "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור…".
הריטב"א והרשב"א (בסוגיה בראש השנה) מעלים אפשרות, שבשש הברכות שמוסיפים בתעניות, תוקעים בחצוצרות דווקא. אבל אם סתם תוקעים להחזיר את העם בתשובה, זה נעשה בשופרות.
הרמב"ן (במלחמות בסוגיה בראש השנה) מעלה אפשרות נוספת, שמה שאכן גם בראש השנה וגם בתעניות תוקעים בשופר, ואילו כשיוצאים למלחמה, תוקעים בחצוצרות.
השולחן ערוך (או"ח תקעו, יב) כתב שיש לתקוע בתעניות בשופר.
תקיעה בשופר בימינו
המגן אברהם (בתחילת סימן תקעו) שואל מדוע בימינו אין תוקעים, בין בשופר ובין בחצוצרות, בזמני צרות.
על פי דברי הרמב"ן שהזכרנו לעיל, אפשר לומר שרק כשהצרה היא לכלל ישראל ויוצאים למלחמה, אז תוקעים, וזה לא היה בזמן הגלות. המשנ"ב (תקעו, סק"ב) מוסיף, שיתכן שהמצווה היא דווקא בארץ, ולא בחו"ל, כלשון הפסוק.
באגרות משה (או"ח א, קסט) כתב שצריך לתקוע בשעת מלחמה וצרה באותן החצוצרות שתוקעים בהם על הקרבן ולא בחצוצרות אחרות, ומשום כך אין מצוה זו נוהגת בזמן הזה כיון שאין מקדש ואין קרבן אין חצוצרות. הרעיון הזה מבוסס, במידה מסויימת, על הקישור בין התקיעות בחצוצרות על הקרבנות בזמן השמחה, ובין התקיעה בזמן צרה. האבן עזרא מסביר, שהתקיעות בחצוצרות נועדו להזכיר את הקרבנות גם בזמן הצרה. וזה מתאים לדרכו של האגרות משה.