למתבונן מהצד על התפילה בבית הכנסת, נראה שאחת מנקודות הכשל של התפילה היא חזרת הש"ץ. זהו זמן 'מת' בתפילה. מלבד שליח הציבור, שאומר את מילות התפילה, בעצם לאף אחד אין ממש סיבה להתעניין. חלק מהציבור מרחף. חלקו לומד, וחלק – מדבר. איבוד הקשב גורם לאיבוד קשר, וזה יוצר בעיה גם להמשך התפילה.
בעיה זו עתיקת יומין. מפורסמים כבר דברי הרמב"ם (שו"ת הרמב"ם סימן רנו; צוטט ברדב"ז חלק ד סימן צד בשינוי מילים):
ואמנם מנהגנו לפי מה שראינו שהוא חיוב מבורר בעבור מה שאירע להמון מן המנהגים הרעים באלו הזמנים ובאלו המקומות והוא מה שאסדר לכם: והוא שבתפלת שחרית ומוסף של שבתות ומועדים לבד לסבת רוב ההמון אעשנה תפלה אחת כאשר נוהגים במקומכם בתפלת מוסף של ראש השנה… וראינו שאין בזה הפסד בשום פנים לפי שמי שאינו בקי יצא בשמעו התפלה והבקי יתפלל לעצמו עם שליח צבור מלה במלה.
ואשר הכריח לסדר זה לפי שכל העם בשעת תפלת שליח צבור לא יפנו את דעתם לדבריו אבל ידברו זה עם זה או יצאו להם והוא יברך ברכה לבטלה כמעט לפי שאין שומע לה וכל מי שאינו בקי כשרואה תלמידי חכמים וזולתם ידברו זה עם זה ויסירו כיחם וניעם וינהגו מנהג בלתי מתפללים בעת תפלת שליח צבור… ואנו אומרים באיסורי תורה עת לעשות לה' הפרו תורתך כל שכן בתקנת התפלה ובדבר שיש בו הסרת חלול השם לחושבים עלינו שהתפלה אצלנו שחוק ולעג… אמנם אם נתפלל בכל ימי החול במעט עם המתפללים אז נחזור לשמור התקנה הראשונה ונתפלל לחש ואחריה בקול רם. וכתב משה.
במרבית קהילות ישראל לא נהגו בפועל על תקנת הרמב"ם הזו (ראו בית יוסף או"ח רלד), וחזרת הש"ץ מתקיימת כרגיל. אבל במקומה צץ "פתרון" אחר: לומר את חזרת הש"ץ במהירות. שליח הציבור אומר את המילים במהירות, לעיתים מי שמנסה לשמוע מה הוא אומר אינו יכול, וגם אם ניתן לשמוע ולהבין את המילים, קשה מאוד להרגיש שמאחורי המילים יש איזושהי כוונת תפילה. אין תחושה של תחנונים.
לכאורה, יש מקור לפתרון הזה, מגמרא בברכות לא ע"א:
תנו רבנן: המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים. אבא שאול אומר סימן לדבר: "תכין לבם תקשיב אזנך". (ופירש רש"י: אם תכין ליבם, אז תקשיב אזנך).
תניא אמר רבי יהודה כך היה מנהגו של רבי עקיבא כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה מפני טורח צבור וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת וכל כך למה מפני כריעות והשתחויות.
רבנו יונה (כב: מדפי הרי"ף ד"ה היה מקצר) פירש את המימרא הזו כך:
היה מקצר ועולה לא שהיה מקצר מנוסח התפלה אלא שלא היה מאריך הרבה בתחנונים שהיה אומר וגם לא היה מאריך כל כך באמירת המלות מפני טורח הצבור.
מלשונו של רבנו יונה נראה, שלא זו בלבד שרבי עקיבא לא היה מארץ בתחנונים, אלא כנראה היה גם אומר את מילות התפילה קצת בחופזה.
אלא שפשטות הדברים היא, שאין מדובר כלל על חזרת הש"ץ עצמה, אלא על התפילה בלחש. כך כותב הר"י מיגש (שו"ת סימן קפ):
יודיענו אדוננו אם היה ש"צ מאריך בתפלתו כדי לעשות תפלתו תחנונים או קצת מאנשי הקהל אם האריכו כמו כן אם יש למחות בידם בזה אם לא?
תשובה ש"צ שמאריך תפלתו – אם היה בצבור מי שמאריך כמוהו מאותם שיש הכרח לצבור להמתין להם אין עליו בזה עון. ואם אין בצבור מאחר ומאריך בתפלתו זולתו, ראוי לו להיות לו דרך ארץ ומוסר עם הצבור, ולא יאריך בתפלתו להטריח על הצבור בהיותם ממתינים לו. וכבר אמרו ז"ל אמרו עליו על רבי עקיבא כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה.
כלומר, שליח הציבור צריך לקצר ולא להתאמץ במיוחד על כוונת התפילה שלו בתפילה בלחש, כשהוא מאריך יותר מהציבור. אבל אין כאן שום התייחסות לאופן אמירת חזרת הש"ץ.
כך נראה גם מדברי המגן אברהם. הרמ"א (או"ח קכד, ג) כתב:
אם יש יחידים בקהל מאריכין בתפלתן, אין לשליח ציבור להמתין עליהם אפילו היו חשובי העיר. וכן אם היה מנין בבית הכנסת, אין להמתין על אדם חשוב או גדול שעדיין לא בא.
וכתב שם המגן אברהם (סק"ז):
ועכשיו נהגו להמתין על האב בית דין. ונראה לי הטעם, שרוב האנשים מתפללין במרוצה. ואם יחידים מתפללים מלה במלה, לא יוכלו לומר קדושה עם הצבור, לכן ממתינים. ולכן נראה לי, דאף אם אין אב בית דין בעיר יש להמתין על המתפלל מלה במלה. אבל כשמאריך אין להמתין עליו, כמו שכתוב על רבי עקיבא, "כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה".
מדברי המגן אברהם ברור שהוא הבין את דברי רבי עקיבא בהקשר של תפילה בלחש. אלא שעוד מתברר מדבריו, שאף שאין להמתין עבור מי שמאריך יותר מדי בתפילתו, הרי שעבור מי שמתפלל יותר לאט מחלק משמעותי מהציבור, אבל בעצם הוא מתפלל בקצב הראוי של "מילה במילה" יש להמתין. ואדרבה, זו סיבת התקנה שממתינים לרב בסוף התפילה. לא משום כבודו של הרב, אלא משום ההנחה שהרב לא ממהר יותר מדי בתפילתו[1].
עם זאת, מצינו שהביאו את המימרא של רבי עקיבא, גם בהקשר של חזרת הש"ץ עצמה. כך למשל בשו"ת הרשב"א (א, רטו):
שאלת עוד בשליח צבור שקולו ערב ונאה לשומעים ומאריך בתפלתו כדי שישמעו העם קולו ערב. ומתנאה בזה ושמח בקולו ודעתו בכך בעת שהוא מתפלל. ואומר שראוי הוא בכך ושיהא שמח בלבו. אם ראוי למחות בו שראוי לעשות תפלתו תחנונים והיאך יהיה זה מתחנן מתוך שמחה?
תשובה: דברים אלו אחר כונת הלב הם אמורים. אם שליח צבור זה שמח בלבו על שנותן השבח וההודאה לשם בקול ערב ובנעימה ושמח מתוך יראה תבוא עליו ברכה… אבל אם מתכוין להשמיע קולו ושמח לקולו שישמעו העם וישבחוהו הרי זה מגונה…
ומכל מקום כל שהוא מאריך בתפלתו לא טוב עשה שבכמה מקומות אמרו לקצר מפני טורח צבור. ואמר ר' יהודה כך היה מנהגו של רבי עקיבא כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה. וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני הכרעות והשתחואות שהיה עושה.
הרי לן, שגם בחזרה עצמה, לא טוב לשליח הציבור להאריך במקום שהציבור רוצה לקצר.
לסיכום, שליח הציבור צריך להתפלל תפילה בלחש במהירות, באופן יחסי, ולא להשתהות יותר מדי. אין זה אומר שהוא צריך להתפלל ולבלוע את המילים, אלא אדרבה, לומר כל מילה גם בתפילה בלחש, אבל גם מי שיודע שבדרך כלל הוא מאריך בתפילה, אם הוא שליח ציבור, הוא צריך להשתדל להתפלל במהירות יחסית.
גם בחזרת הש"ץ, אין מצווה להאריך. מצד שני, זוהי תפילה לכל דבר, ובמיוחד שהיא אמורה להיות כזו שיכולה להוציא את מי שאינו יודע להתפלל ידי חובתו. לכן שליח הציבור צריך להקפיד לומר את חזרת הש"ץ בקול, ובאופן שניתן להבין מה הוא אומר, וכמובן, לכוון בתפילה זו.
*******************
[1] וכן כתב גם בשו"ת משפטי עוזיאל חלק ג, אורח חיים סימן ז:
נראה שלא נאמרו דברי רמ"א אלא לענין מי שמאריכים בתפלתם בתחנונים שמעין הברכות או בהוספות מלות בכל ברכה…
אבל אם מאריכין בתפלתם יותר מכל הצבור מפני שמדקדקים לכוין מה שאומרים בשפתם, מצוה להמתין עד שיגמרו כדי שלא יפסידו מלענות קדושה עם הצבור. והכי מסתברא דאטו מפני שאנו ממהרים בתפלתנו בקריאה ואמירה רהוטה מחוסרת כוונה ואמירה שלמה כתקנה נפסיד גם את אלה שהם רוצים להתפלל כראוי במדת האפשרות.