את דבר התורה הזה כתבתי לשבת שבע ברכות של בתנו.
לקראת אמצע סיבוב הריקודים השני בחתונה השבוע, מצאתי את עצמי עומד בצד ומקטר על עוצמת המוזיקה, ועל סגנון הריקודים. באיזשהו שלב אמרתי לעצמי (וגם לסובבים): אם אני עומד כאן ומקטר, סימן שהזדקנתי. כי מסתבר, שאצל הצעירים, עוצמת המוזיקה היתה בדיוק מה שהם רצו, וגם סוגי השירים וסגנון הריקוד.
ככה זה, הדורות מתחלפים.
העקרון הזה בא לידי ביטוי בכמה וכמה הקשרים בפרשת השבוע. כשהתחלתי לחפש על מה לדבר בפרשה, ואיפה יש נישואין בפרשה, אז הגעתי עד לסוף הפרשה, ושם יש את הציווי: "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-הֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי… וּנְתָנָם ה' אֱ-הֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר".
מסתבר, שכשאתה מחתן את הבת שלך עם הבן של מישהו אחר, זה מתכון לצרות. כי אתה כבר לא שולט על החינוך של הנכדים. חתונה, זה באופן סופי, התנתקות מבית ההורים. כי מגיע דור חדש, והוא כבר לא הדור הראשון.
רעיון דומה מופיע יותר בתחילת הפרשה, כפי שקראנו כבר בתשעה באב: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱ-הֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן…".
שוב, אי אפשר לסמוך על הדורות הבאים, שיזכרו את יציאת מצרים ואת חסד ה', ולא יתקלקלו בארץ. כי ככה זה כשדורות מתחלפים.
ומצד שני, הדורות הבאים לא חייבים להיות מנותקים מהדור הקודם. כך אנו קוראים גם כן לקראת סוף הפרשה: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-הֵינוּ אֶתְכֶם. וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה… וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה". אפשר לחנך את הדור הבא, ולהעביר לו את הסיפור של הדור הקודם.
נדמה לי, שצריך לשים לב להבדל בין סתם התייחסות לדור הבא, ובין ההתייחסות בהקשר של חתונה. ההורים שולטים בחינוך של הילד, עד שלב מסויים. אבל אחרי כן, כשהוא מתחתן, ויש עוד אדם בתמונה, שמגיע מחינוך אחר, כבר לא ממש שולטים בדורות העתיד.
זה יכול להיות רע, אם הצד השני הוא משבעת עממי כנען עובדי עבודה זרה, אבל יכול להיות בזה גם משהו חיובי. את הרעיון של הדברים החיוביים אנו מוצאים בהסברים השונים לטו באב, שגם הוא יוצא היום.
הגמרא בסוף תענית (ל: – לא.) מציינת מספר סיבות לטו באב. נתרכז בשלוש מביניהן: זה היום שבו הותרו השבטים לבוא זה בזה, כי דרשו את הפסוק "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים", שהוא נוהג רק בדור הכניסה לארץ. אפשרות נוספת, זה היום שבו הותר שבט בנימין לבוא בקהל אחרי מעשה פילגש בגבעה. ואפשרות נוספת, שזה היום שבו ביטל הושע בן אלה, המלך האחרון של מלכות ישראל, את המחסומים שמנעו משבטי ישראל לעלות לבית המקדש שבממלכת יהודה.
טו באב, הוא היום שבו נהיה מותר להתערבב. אפשר להתחתן בין שבטים שונים, אפשר להתחתן עם שבט שעשה מעשה נורא כל כך, ואפשר לתת לאנשים ממלכות די יריבות להתערבב מחדש. והעובדה שאנחנו חוגגים את היום הזה, עד כדי כך שרבן שמעון בן גמליאל אומר שלא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, הוא שהאמונה שאנשים שונים יכולים להסתדר ביחד, ולבנות מזה משהו חדש וטוב, היא דבר עצום וגדול.
אני הרבה פעמים חושב על זה גם בהקשר של מימרא נוספת (ברכות ו:) שם הגמרא אומרת שהמשמח חתן וכלה, "כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר: (ירמיהו ל"ג) כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה' ". הפסוק שמצוטט שם הוא חלק מצמד פסוקים, שחלקו הראשון אולי מוכר יותר: "כֹּה אָמַר ה' עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָ-וֹת כִּי טוֹב ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה' כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ה' ".
חיבור בין אנשים שונים, זה דבר פלא. איך אפשר לקחת אנשים שונים ולשים אותם ביחד, ושיצא משהו מוצלח? צריך אמונה מאוד גדולה, שהחיבור הזה יוליד משהו חדש וטוב יותר, כדי להשתכנע לקחת את הסיכון. והאמונה הזו, היא חלק מהאמונה בכך שגם כשרואים את ערי יהודה חרבות מאין אדם ומאין יושב ומאין בהמה, אפשר להאמין שעוד תיבנה הארץ כבראשונה.
ואולי החיבור הזה הוא גם הכלי להביא את הגאולה. כי מי שרק סגור בתוך עצמו, לא לוקח סיכונים להשתנות. הוא אולי יהיה העתק של דור ההורים שלו, אבל דור ההורים לא הביא את הגאולה, כי כנראה צריך להשתנות כדי להגיע לגאולה. ורק הדור הבא עשוי להיות שונה מספיק, כדי שהגאולה תבוא בימיו.
אז כמובן, אנחנו רוצים לאחל לחתן ולכלה שיצליחו בהקמת הבית החדש, שיהיה פתח לקרב את הגאולה. ויחד איתם, לאחל לכולנו, שנלמד לחיות עם חלקים שונים בעם ישראל שאנחנו פחות מסתדרים איתם, נמצא את הדרך להשתנות ולשנות, כדי שכולנו נוכל לקרב עוד מעט את הגאולה.