כמדומני, שאחד החברים שלי בקורס רבני קהילות, הרב אבינדב אבוקרט, הוא זה שטבע את הביטוי הבא: טיטוס החריב את המקדש, ואוגוסטוס, החריב את אלול.
אבל לדעתי, דווקא העובדה שהשנה רוב אלול היה ספטמבר, גרמה לכך שלא היה לי זמן לחוות אלול. זה לא רק העומס הלימודי, אלא גם העובדה שהתחלתי השנה משהו חדש בעבודה, וזה שואב מאוד.
הרבה שנים, החשיבה שלי על אלול והימים הנוראים היא, שאני צריך להציג "גרף התקדמות". אני לא צריך להיות צדיק, ואולי זה בלתי אפשרי, אבל אני צריך להראות התקדמות. ואם הייתי משרטט את "גרף הצדיקות" שלי, הוא צריך להיראות גרף עולה. זה מה שאנחנו יכולים לבוא איתו ביום הדין, ולומר לבורא עולם: אמנם אנחנו לא מושלמים, אבל לפחות אנחנו בכיוון הנכון.
אבל אני לא יודע אם אני יכול לומר את זה בכנות על עצמי. לא יודע, ולא נראה לי, שגרף הצדיקות שלי הוא גרף עולה. אבל השנה, הרהרתי רבות בדרך הסתכלות אחרת.
הקשבתי לשיחה לפני סליחות של הרב מדן. הוא דיבר על אחד הפסוקים שאנו אומרים הרבה בסליחות: "לך א-ני הצדקה ולנו בושת הפנים" (דניאל ט, ז). בדרך כלל, אנו מבינים את המילה "צדקה" בהקשר הזה, במובן של צדק. סוג של פרפרזה על הפסוק באיכה (א, יח)" צַדִּיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי".
אבל הרב מדן הציע לקרוא את המילה צדקה במובן של צדקה. של חסד. להסתכל על החסדים הרבים שהקב"ה גומל איתנו. הוא דיבר גם על ההקשר האישי שלו (ששם זה לא מובן מאליו, עם מה שקרה לבנו אלישע) וגם בהקשר הלאומי. לראות בשנתים האחרונות גם את החסד שהקב"ה עשה איתנו, ולא רק את האסונות.
הוא גם דיבר על כך שהקשר בין "לך א-ני הצדקה" ובין "לנו בושת הפנים" הוא שכשיש כל כך הרבה חסדים, אנחנו צריכים לשאול, לאן זה לוקח אותנו.
השנתים האחרונות לא היו שנתים רגילות. התחלנו אותן עם אסון בקנה מידה שלא היה לעם ישראל מאז השואה. והיו מאז הצלחות רבות. מול הרבה מהאויבים שלנו.
יש המון אנשים בעם ישראל, שהשנתים האחרונות השפיעו מאוד על החיים שלהם. מי שבני משפחתו נהרגו. מי שבני משפחתו חטופים. מי שבני משפחתו נלחמים בחזיתות השונות שלנו. מי שנאלצו לעזוב את היישוב שלהם, ואולי לא חזרו אליו, ואולי כן חזרו, אבל צריך לבנות מחדש את היישוב.
ואני מכיר אנשים לא מעטים, שלקחו את האירועים האלו לעשיה אחרת.
כמובן, חיילים, שבילו בשנים האחרונות כמה מאות ימי מילואים. עזבו קריירה לימודים ומשפחה. אנשים שהמאבק למען החטופים מוביל אותם להשקיע בכך שעות רבות בשבוע.
אנשים שמשקיעים הרבה מאמץ בעזרה למשפחות של חטופים, משפחות שכולות, משפחות מגוייסים, משפחות עקורים ועוד.
אז זה הוביל אותי לחשוב על אופן התשובה, לא במובן של גרף צדיקות עולה, אלא במובן של הסתגלות למצבי חיים אחרים, והבנה שהחיים תובעים מאיתנו למקד את עבודת ה' במקומות שונים, בזמנים שונים.
למשל, מישהו שהיה בדרך לקריירה. אבל עכשיו מלחמה, והוא מבלה את ימיו בצבא. במקום שעבודת ה' שלו תהיה בתפילות בנחת, לימוד תורה וכדומה, הוא מוצא את עצמו בעיקר עסוק בקיום מצוות "עזרת ישראל מיד צר".
או מישהו שעסוק בגמילות חסדים עם כל העולם, ופתאום נולד לו ילד עם צרכים מיוחדים. והוא מגלה, שעבודת ה' שלו אינה יכולה להיות בחסד עם כל העולם, אלא בעיקר בחסד עם הילד הפרטי שלו.
אני חושב על זה הרבה בחודש האחרון, גם בברכת "רצה" בתפילת עמידה. מה פירוש "ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך"? אנחנו צריכים לקיים את המצוות, ואם נעשה את זה, אז מן הסתם זה יהיה לרצון. לא?
אז תשובה בוטה לעניין עונים הנביאים. למשל ישעיהו "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי… חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ". הנביא אומר לבני דורו, שהקב"ה לא רוצה קרבנות, אצל אנשים שידיהם דמים מלאו.
אולי הקב"ה גם לא רוצה תפילות, של אנשים שלא עוסקים בחסד עם מי שנפגעו במלחמה. אולי הקב"ה מעדיף שנלמד קצת פחות תורה, ונילחם יותר. אולי דברים אחרים. לא יודע. אבל דרושה איזושהי הקשבה למציאות ולרצון ה' המתגלה דרכה, וגם תפילה, שעבודתנו תהיה לרצון לפני אדון כל.
עוד פן שמעסיק אותי, והוא קשור יותר לפשט של "לך א-ני הצדקה", במובן של צדק. היכולת שלנו לראות את יד ה' במציאות. לא להמליך את הקב"ה במובן של לצפות שה' יעשה את מה שאנחנו מבינים שהקב"ה צריך לעשות במציאות כמו להעניש את הרשעים ולגמול טובה לצדיקים, אלא במובן שלהכיר שמה שמתנהל במציאות, הוא בין השאר, ברצונו של הקב"ה. להמליך את הקב"ה באופן שבו הוא מתגלה בפועל, ולא רק באופן שאנו רוצים שהוא ימלוך.
נדמה לי, שהציונות הדתית תמיד ביכרה להעדיף את העמדה שמחייבת את האדם לקחת אחריות על המציאות. אני לא שולל את העמדה הזו. אבל אני רואה שהרבה פעמים אנחנו מתאמצים בכיוון מסויים, והקב"ה לוקח את המציאות לכיוון אחר. דער מענטש טראַכט (-מתכנן, חושב) און גאָט לאַכט.
דיברנו על כך גם בשנה שעברה, והשנה זה מוביל אותי לכיוון נוסף. להתאמץ יותר לראות את הטוב במה שקורה. לראות את "לך א-ני הצדקה" במובן של לראות את החסד והצדקה שהקב"ה גומל איתנו. את הדברים הטובים שקרו השנה. לצפות לדברים הטובים שעוד יקרו.
שנה כלתה, על קללותיה וברכותיה, ויהי רצון שתיכנס שנה חדשה, שתהיה עוד יותר טובה משנה שעברה, שנת הצלחה ושלום, שנת גאולה.