כידוע, כלל יסוד בדיני הממונות הוא ש'המוציא מחברו עליו הראיה'. עד כדי כך חשוב כלל זה, שהגמרא (בבא קמא מו.) אומרת שזהו 'כלל גדול בדין', ומסבירה, שהחידוש הוא, שאפילו כאשר הניזק טוען טענת ברי – הוא בטוח בעצמו שכך קרה, והמזיק, שהוא המוחזק, טוען טענת שמא, עדיין אומרים שהמוציא מחברו עליו הראיה. עוד אומרת הגמרא, שאפילו כאשר יש רוב התומך בעמדתו של התובע, עדיין אומרים שהמוציא מחברו עליו הראיה, ואין הולכים אחר הרוב בדיני ממונות.
הראיה האידאלית, מבחינה הלכתית, היא עדות של שני עדים כשרים.
אנחנו נדון השבוע ושבוע הבא בכוחן של ראיות נסיבתיות, מה שמכונה בשפה ההלכתית 'אומדנא'.
לגבי דיני נפשות, המשנה בסנהדרין (לז.) אומרת בפירוש, שאין דנים בדיני נפשות על פי שום אומדנא. כדוגמא לעניין מביא הגמרא (שם:) ברייתא המתארת את מה שמכונה 'אומדנא דרבי שמעון בן שטח':
תנו רבנן כיצד מאומד? אומר להן שמא כך ראיתם שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר אם כך ראיתם לא ראיתם כלום תניא אמר רבי שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר ואמרתי לו רשע מי הרגו לזה או אני או אתה אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים יומת המת היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו אמרו לא זזו משם עד שבא נחש והכישו ומת.
אלא שהגמרא עצמה דנה בשאלה אם אפשר לדייק מהמשנה, שאמנם בדיני נפשות לא הולכים אחרי אומדנא, אבל בדיני ממונות דווקא כן הולכים, ומציינת שזו היא דעתו של רבי אחא:
תניא רבי אחא אומר גמל האוחר [=נושך] בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו בידוע שזה הרגו.
יש לציין, שרמת הודאות במקרה של רב אחא נראית נמוכה יותר מאשר במקרה של רבי שמעון בן שטח. ועם זאת, מסוגית הגמרא נראה, שהמחלוקת היא עקרונית, אם הולכים אחר אומדנות בדיני ממונות או לא.
עוד נציין, שישנה רמה של אומדנא, שהיא כ"כ ודאית, שלכל הדעות הולכים אחריה, לכל הפחות בדיני ממונות. המשנה בתחילת פרק שביעי של מסכת שבועות מציינת את רשימת האנשים שתקנו חכמים שיוכלו להישבע על טענתם כדי להוציא ממון. אחת הדוגמאות היא, מי שחברו חבל בו, בנסיבות מסויימות. ובגמרא (שם מו:) מבואר, שאם שני אנשים נמצאים בחדר לבדם, ואחד מהם יוצא מהחדר כשיש לו נשיכה בגבו, במקום שאדם אינו יכול לנשוך את עצמו, וברור שהנשיכה לא קרתה קודם לכן, הוא נאמן לטעון שחברו הוא שנשך אותו, ויוציא ממון אף בלא שבועה. אומדנא כזו, מועילה לכל הדעות (רמב"ם חובל ומזיק ה,ה. ולדעת חלק מהראשונים, היא מועילה אף בדיני נפשות).
אבל כאשר האומדנא היא לא ודאות גמורה, שזה הדוגמא של רבי שמעון בן שטח ושל רב אחא, נחלקו הראשונים כיצד לפסוק.
דעת המהרי"ק (שו"ת סימן קכט) שלא הולכים אחר אומדנא בדיני ממונות בכל מקרה. לעומת זאת הרא"ש (שו"ת כלל סח סימן כג) כותב שניתן לדון על פי אומדנא.
בדעת הרמב"ם ישנה מורכבות. מחד, בהלכות נזקי ממון (ח, יד) פסק הרמב"ם דלא כר אחא:
שור שהיה רועה על גב הנהר ונמצא שור הרוג בצדו, אף על פי שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לישך אין אומרין בידוע שזה נשכו וזה נגחו אפילו גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו אין אומרין בידוע שזה הרגו עד שיראוהו עדים כשרים.
ואם כן, נראה שהוא סובר שאי אפשר להוציא ממון על סמך אומדנא. אלא שבהלכות סנהדרין (פרק כד הלכה א) כותב הרמב"ם דברים שמהם נראה אחרת:
יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה. ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע.
כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בב"ד ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה, אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן, ואין צריך לומר אם ידע הוא עצמו שזה חשוד….
וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת, אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר.
מדברי הרמב"ם כאן נראה, שהוא אומר שכל פעם שהדיין חושב שהדין שלו הוא דין אמת, והדבר חזק בדעתו, הוא יכול לפסוק על פי דעתו.
נציג שתי גישות ביישוב דברי הרמב"ם. לדעת נתיבות המשפט (טו, סק"ב) אומדנא אינה מועילה להוציא ממון, אלא רק להרע חזקתו של שטר וכיו"ב:
ונראה דלא מהני אומדנא רק לענין אורועי שטרא. תדע, דאמרי' בכתובות פ' הכותב 'קרענא ס"ד?! אלא מרענא, או לענין מיפך שבועה, אבל לענין להוציא ממון אין שום הוה אמינא כדאמרינן שם 'קרענא ס"ד?!'
דרך אחרת מציע הרב קוק (עזרת כהן סימן מא):
ונראה שדווקא בדבר פרטי לפסוק שתמיד יהיה הדין לסמוך על אומדנא מיוחדת לא אזלינן בתרה, דשמא ישתנה העניין ובזמן אחר לא יהי' הענין מכריח כל כך… אבל בדרך כלל, במקום שמתברר להדיין בכלל אמיתת הענין לא ע"פ איזה פרט של אומדנא אלא מההקף של כמה ענינים ביחד, זהו ענין ברור שע"ז לא שייך כלל לומר דלא אזלינן בתר אומדנא. וע"כ אע"ג דקיי"ל דלא כרב אחא היינו לסמוך תמיד על פרט זה… אבל אם באותו המאורע מתברר לדיין ביחוד שהאמת הוא באופן מיוחד דנין על פיו מדינא.
כלומר, יש להבדיל בין אומדנא כללית, כמו המקרה הכללי של רב אחא, שעליו אין סומכים, ובין מצב שבו הדיין משתכנע בעובדות, שבו כן דנים על פי השכנוע הפנימי של הדיין.