בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי עוסק כל שנה מחדש בפרשת קרח, במילותיו של קרח 'כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ". האם המשפט הזה לא נכון?
לרב קוק (אורות התחייה טו) יש התייחסות חשובה לעניין. הרב קוק מסביר שבכל אדם מישראל יש פוטנציאל של קדושה. כל יהודי הוא בן של מלך (לא מילים של הרב קוק) ובכל אחד יש את העניין הא-הי שעליו מדבר הכוזרי. הרמב"ם כותב (הלכות תשובה ה, ב) שכל אדם יכול להיות צדיק כמשה רבנו, אבל זה בהחלט לא אומר שכל אחד הוא צדיק כעת כמשה רבנו. הקדושה שיש בכל העדה קיימת כפוטנציאל, לא כדבר ממומש בהכרח.
לדעתו של הרב קוק, האבחנה בין קדושה פוטנציאלית ובין קדושה בפועל, עומדת במוקד ההבדל בין העבודה הזרה ובין עבודת ה'. העבודה הזרה מושתתת על אמונה שהקדושה היא משהו טבעי וזורם, שלא דורש מאמץ. היהדות אומרת, שהקדושה היא תוצאה של עבודה קשה. של מימוש פוטנציאל. אם אדם מגיע לשבת ולא מצליח לחוות אותה כיום קדוש, אלא הוא נשאר בקריאת עיתונים ומנוחה, אז הוא לא מימש את קדושתה של השבת. זה יום עם פוטנציאל גבוה, אבל צריך לעבוד כדי לממש אותו.
אבל אני רוצה להתמקד בנקודה נוספת – הפער בין הפוטנציאל ובין הקדושה בפועל, מחייב גם לא לקפוץ ישר למדרגה הכי גבוהה. כמו בכל דבר, מי שמנסה להגיע למדרגה הגבוהה בלי עבודה קשה, בעיקר יפול על הפנים ויקבל מכה.
זה נכון ברמה האישית, שאדם שמנסה להגיע גבוה מדי בלי שהוא מסוגל, בעיקר סובל מתיסכולים בעניין הזה, וקל וחומר, שזה נכון ביחס לדרישות שלנו מאחרים. והשבוע נתקלנו בדוגמא למצב כזה, כשחברה מסויימת בארץ דורשת מחבריה לחיות במדרגות קדושה שגם אם יש בהן ממש, הן בוודאי לא מתאימות לכולם. ונכון, אפשר לעזוב את החברה הזו, אבל זה דורש הרבה מאוד מחירים, שרבים לא היו מוכנים לשלם אותם. ואז האומללות של נסיון לחיות בחברה שדורשת יותר ממה שאדם מסוגל לו כרגע, מתפרצת בכל מיני כיוונים.
אני הראשון לעודד אנשים להתקדם ברוחניות. אדם לא יכול לקפוא על השמרים, ולא טוב שאדם רק נשאר באזור הנוחות שלו. אבל אפילו כשאני מדבר עם אדם יחיד, אני לא אחליט בשבילו במה להתקדם וכיצד.
קל וחומר כשאנו באים לקבוע נורמות לחברה כולה, צריך מאוד להיזהר בהרמת סף הדרישות.
ואנחנו צריכים לזכור וליישם את זה כשאנו באים לקבוע כללים לחיים שלנו עם הסובבים אותנו – כמשפחה, כקהילה, כישוב וכמדינה.