בדרך כלל כאשר החפץ ניזוק או נעלם באונס השומרים פטורים (למעט שואל). הגמרא בבבא מציעא (מב.) דנה בשומר שהופקד אצלו סכום כסף. השומר שם את הכסף בתוך מבנה עשוי עץ. מבנה זה מספק הגנה מספיקה לכסף מפני גנבים, אולם במקרה של דליקה, המבנה אינו מעניק הגנה לכסף. הגמרא אומרת, שהשומר פשע בשמירתו, שכן צריך לשים את הכסף במקום שגם דליקה לא תזיק לו, שכן 'כספים אין להם שמירה אלא בקרקע'. בסופו של דבר, לא אירעה דליקה, אבל גנב הצליח לגנוב את הכסף, ונמצא שהכסף נגנב באונס.
הגמרא אומרת, שהשומר חייב. והטעם הוא שהרי זה 'תחילתו בפשיעה', שהרי הכסף הונח במקום שאינו משתמר ביחס לדליקה, ו'סופו באונס' והכלל הוא 'תחילתו בפשיעה וסופו באונס – חייב'.
באחרונים עולות שתי גישות עקרוניות, מדוע תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב.
אפשרות אחת היא, כי היות שהשומר פשע בתחילה, הרי הוא הביא עליו את האונס שבא אח"כ, ואין זה אונס באמת, וממילא השומר לא נפטר. האפשרות השנייה היא, שמשעת פשיעה התחייב השומר לשלם, ואינו נפטר מחיוב זה אלא בהחזרת החפץ, אבל אם לא החזיר את החפץ, חייב לשלם.
על מנת להבין יותר טוב את שתי האפשרויות, נעמוד על שני מקרים הקשורים ל'תחילתו בפשיעה וסופו באונס' ומובאים בגמרא:
א. 'פשע בה ומתה כדרכה' – הגמרא (בבא מציעא לו.) דנה בשומר שהיה צריך לשמור על בהמה, ופשע בשמירתו והבהמה התרוצצה חופשייה. למעשה, היא לא נגנבה, אלא 'מתה כדרכה' (-מתה בנסיבות טבעיות). לכאורה, זהו מקרה של תחילתו בפשיעה וסופו באונס. הגמרא מביאה שתי דעות אם חייב במקרה זה או לא, ואומרת שלשתי הדעות אין הדין תלוי בתחילתו בפשיעה וסופו באונס:
אתמר, פשע בה ויצאת לאגם, ומתה כדרכה. אביי משמיה דרבה אמר: חייב, רבא משמיה דרבה אמר: פטור. אביי משמיה דרבה אמר: חייב, כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא. לא מבעיא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב – דחייב, אלא אפילו למאן דאמר פטור – הכא חייב. מאי טעמא? דאמרינן: הבלא דאגמא קטלה. רבא משמיה דרבה אמר: פטור, כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא. לא מיבעיא למאן דאמר: תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור – דפטור, אלא אפילו למאן דאמר חייב – הכא פטור. מאי טעמא? דאמרינן: מלאך המות, מה לי הכא ומה לי התם.
לדעת אביי, פשע בה ומתה כדרכה אינו מקרה של אונס. שכן, כיוון שיצאה הבהמה לאגם ניתן לתלות ולומר ש'הבלא דאגמא קטלה'. ואף שזו תלייה כדי לחייב את השומר, ולא אומרים שמספק נפטר השומר, הרי זה מפני שסוף סוף פשע השומר בתחילה.
לעומת זאת, לדעת רבא, השומר פטור. ואפילו אם תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, זה רק כאשר יש קשר בין הפשיעה לאונס. אבל כיוון ש'מלאך המות, מה לי הכא ומה לי התם' נמצא שגם אם לא היתה הפשיעה, האונס היה בא, ובמקרה כזה, לא אומרים תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. נמצא שלדעת רבא, תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, רק כאשר יש קשר סיבתי בין האונס לפשיעה (כלומר, למשל במקרה שבגמ': אם השומר לא היה מניח את הכסף בבית העץ, הגנב שהיה מגיע לשם לא היה גונב את הכסף, וזהו הקשר בין הפשיעה לאונס).
ב. 'רועה שהניח עדרו' – הגמרא (שם צג:) דנה ברועה שהשאיר את העדר מחוץ לעיר, ונכנס לעיר. בזמן שהרועה היה בעיר, באו חיות רעות וטרפו את העדר. הגמרא אומרת, שמדובר שהרועה נכנס לעיר שלא בזמן הרגיל והמקובל. ואמנם, גם אילו השומר היה נשאר, לא היה יכול להציל את העדר, שהרי השומר אינו יכול להילחם באריה, אבל כיוון שפשע ונכנס לעיר, הרי זה תחילתו בפשיעה וסופו באונס, והשומר חייב.
הרי"ף (על הסוגיא בדף לו) אומר, שלכאורה הגמרא על הרועה סותרת את הדין של רבא שכן, ברור שהשומר לא היה יכול לשמור מפני האריה גם אילו היה שם, ואם כן, אין קשר סיבתי בין הפשיעה לאונס. הרי"ף אומר, שהגמרא לגבי רועה שהניח עדרו היא כדעת אביי, אבל לדעת רבא, באמת פטור, וכן כתב גם הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ג הלכה ח).
לעומת זאת, הראב"ד כתב, שבגמ' של השומר שנכנס לעיר, זה אונס מחמת פשיעה, כי שמא אם היה נמצא באותו מקום היה מתקיים בו 'גם את הארי גם הדוב הכה עבדך'. והביאו הרא"ש (בבא מציעא פרק ג סימן ז).
אף שאין מחלוקת להלכה אם באונס שלא בא מחמת הפשיעה יש חיוב או לא, הרי יש מחלוקת בדעת אביי. שכן, אליבא דהרי"ף, אביי באמת סובר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, אף שאין שום קשר סיבתי בין האונס לפשיעה. לעומת זאת, והראב"ד והרא"ש סוברים, שגם אביי מודה שצריך שהאונס יהיה מחמת הפשיעה, אלא שהם תולים בכל דהו, שיתכן שאילו לא היתה הפשיעה לא היה האונס קורה.
בגליון מהרש"א (חושן משפט סימן רצא סעיף ט) מסביר, שמחלוקת זו תלויה שתי האפשרויות להבין את הדין של תחילתו בפשיעה וסופו באונס. אם תחילתו בפשיעה וסופו באונס נובע מכך שהאונס הוא לא באמת אונס, אם כן ברור שזה רק בתנאי שהאונס קשור לפשיעה. אבל באונס שלא בא מחמת פשיעה, אין טעם לחייבו. אבל אם החיוב הוא משעת פשיעה, אם כן שוב אין פטור אא"כ מחזיר את החפץ עצמו או דמיו, ולכן גם אם האונס אינו מחמת פשיעה, חייב, וזו דעת הרי"ף, שסובר שתיתכן בכלל אפשרות, שיהיה דין תחילתו בפשיעה וסופו באונס, גם כשהאונס הוא לא מחמת הפשיעה.