קנין כסף
מן התורה, מטלטלין נקנים בכסף, ונחלקו האחרונים בהבנת מהותו של קנין כסף. הסמ"ע (חושן משפט סימן קצ סק"ב) מסביר, שקנין כסף משמעותו נתינת התמורה לחפץ הנקנה, דהיינו, שכאשר הקונה משלם את מלא התמורה עבור החפץ, נקנה לו החפץ.
ואמנם, אין הכרח לתת מיד בשעת הקנין את כל התמורה. גם אם אדם קונה חפץ יקר, ובשעת הקנין נותן עבורו פרוטה אחת, נקנה החפץ, (שולחן ערוך שם סעיף ב), אבל באופן יסודי, קנין כסף משמעותו נתינת התמורה עבור החפץ. ממילא, כאשר קונים חפץ יקר ומשלמים רק חלק מהתמורה, שארית התמורה נעשית חוב על הקונה.
הט"ז (שם) חולק על הסמ"ע. לדעת הט"ז קנין כסף נובע מכך שהקונה 'מפגין רצינות' בכך שהוא מוכן להוציא כסף. נתינת הכסף מפגינה את גמירות הדעת של הקונה. מסיבה זו, גם אם הקונה נתן פרוטה עבור חפץ יקר ערך, הקנין התבצע.
כראיה לדבריו, מציין הט"ז שגם אשה נקנית בפרוטה. וברור, שקנין אשה בפרוטה, אין משמעו נתינת תמורה – האשה אינה שווה פרוטה בלבד. מכאן חייבים לומר, שקנין כסף נובע מהבעת רצינות, ולא ממתן תמורה.
כדוגמא לנפקא מינה אפשרית בין שתי הגישות, נדון בשאלה – האם ניתן לעשות קנין כסף כדי להקנות חפץ במתנה. לדעת הט"ז הדבר אפשרי בהחלט. הקונה יתן פרוטה למקנה במתנה על מנת להחזיר, ובזה יקנה את החפץ. אולם, לדעת הסמ"ע, היות שקנין כסף מועיל בתורת מתן תמורה, הרי במתנה אין תמורה, ולכן לכאורה, קנין כסף אינו אמור להועיל במתנה.
קנין משיכה – נשרפו חיטיך בעליה
כאמור לעיל, מטלטלים נקנים בכסף מן התורה. אולם, חכמים הפקיעו את קנין כסף במטלטלין. נביא את לשון השולחן ערוך (חושן משפט סימן קצח):
דבר תורה מעות קונות; אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלים אלא בהגבהה או במשיכה, דבר שאין דרכו להגביה… ולמה תקנו חכמים שלא יהו מעות קונות, גזירה שמא יתן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס, כגון שתפול דליקה וישרף, או יבואו לסטים ויטלוהו, ואם היה ברשות הלוקח יתמהמה המוכר ולא יציל, לפיכך העמידוהו חכמים ברשות המוכר, כדי שישתדל ויציל.
דהיינו, שכיוון שלאחר הקנין החפץ נמצא עדיין ברשות המוכר, יתכן שהלוקח יפסיד – החפץ יאנס (יישרף), והלוקח גם שילם על החפץ, וגם לא קיבל אותו. על מנת למנוע בעיה זו, תקנו חכמים שמטלטלים יקנו רק בקניינים המכניסים מיד את החפץ לרשות הבעלים – משיכה, מסירה או הגבהה.
נסביר בקצרה כיצד נעשה כל קנין:
קנין משיכה, פירושו הכנסת החפץ לרשות הקונה. השולחן ערוך (חושן משפט סימן קצז סעיף ב) פוסק:
משיכה אינו קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם, אבל לא ברשות הרבים ולא בחצר שאינה של שניהם.
רשות הקונה יכולה להיות רשותו ממש – חצרו וכדומה, או ארבע אמותיו של הקונה, כאשר הוא עומד ב'סימטא' (=מקום שאין הרבים מצויים, ששם תקנו חכמים שארבע אמותיו של אדם יחשבו כאילו הם רשותו), או חצר המשותפת לקונה ולמקנה.
הגבהה פירושו, הגבהת החפץ. בניגוד למשיכה, הגבהה אינה ע"י הכנסת החפץ לרשות הקונה, אלא כל שהקונה הגביה, הרי החפץ נקנה לו. מסיבה זו, אין חשיבות לשאלה, היכן נמצא הקונה (שולחן ערוך שם). עוד מבואר בדברי השולחן ערוך שהבאנו, שקנין הגבהה מועיל לעולם, וקנין משיכה מועיל רק במקום שאי אפשר לבצע קנין הגבהה, כגון בחפץ כבד.
יש לציין, שאין הכרח שהקונה ימשוך את החפץ בידו, אלא גם אדם הקורא לבהמה והיא באה, עשה קנין משיכה. וגם אדם הגורם לבהמה לקפוץ אליו, עשה קנין הגבהה.
מסירה היא קנין יחודי, המועיל רק בבעלי חיים ובספינה. והכוונה היא, להעברת אפסר הבהמה מהמקנה לקונה. בניגוד למשיכה והגבהה, שבהם עיקר הפעולה נעשית ע"י הקונה, והמקנה נדרש רק לתת רשות לקונה לבצע את פעולת הקנין, הרי שבקנין מסירה המקנה צריך להיות אקטיבי יותר. לחלק מהדעות (עיין שולחן ערוך חושן משפט סימן סו סעיף ט), קנין מסירה מתקיים רק כאשר המקנה מוסר בפועל את האפסר לקונה, ואדם הקונה מן ההפקר למשל, איננו יכול לקנות בהרמת האפסר, כיוון שאין מי שמוסר לו את האפסר. מכאן ניתן אולי להסיק, שקניני משיכה והגבהה נעשים ע"י 'השתלטות' של הקונה על החפץ – הוא מוציא אותו מרשות המקנה, ומכניסו לרשותו. לעומת זאת, קניין מסירה הוא מעשה המביע את נכונותו של המקנה להעביר את הבעלות על החפץ לקונה.
תוקפו של קנין משיכה
פשטות דבריו של רבי יוחנן היא, שקנין משיכה מועיל רק מדרבנן, והוא הדין להגבהה ומסירה. אם כן – כיצד ניתן לקנות מטלטלים במתנה?
התוספות (עבודה זרה עא. ד"ה פרדשני) כותבים, שבמתנה, קנין משיכה והגבהה מועיל מן התורה. לעומת זאת, הריטב"א (בבא מציעא מז:) כותב בשם הרמב"ן, שלדעת רבי יוחנן, במתנה אין מועיל קנין משיכה, אלא יש צורך באחד הקניינים האחרים המועילים מן התורה – קנין אגב, חליפין או חצר.
אחת השאלות הקשורות לשיטת הרמב"ן היא, כיצד נעשים קידושי כסף? ברור, שכאשר האשה מקבלת את כסף הקידושין כיצד זוכה האשה בכסף הקידושין – הרי בדרך כלל היא אינה עושה את אחד הקניינים שמזכיר הריטב"א בשם הרמב"ן?
כמה אחרונים (מנחת חינוך מצוה שלו, קובץ שיעורים ב"ב אות שח ועוד) כותבים, שגם לדעת הרמב"ן, ישנו קנין נוסף המועיל מן התורה – קנין 'יד'. שכן גט נקנה כאשר מגיע ליד האשה, וגנב קונה ע"י לקיחת החפץ בידו. קנייני משיכה, הגבהה ומסירה נצרכים, במקום שבו החפץ אינו נקנה ע"י קנין 'יד', כגון הקורא לבהמה שהזכרנו לעיל.