השבת אנו פוגשים לראשונה את מי שיהיה מנהיגו של עם ישראל עד סוף ספר דברים. ככל הנראה, כבר בלידתו היה בו משהו מיוחד – ”ותֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים“. היה בו במשה משהו טוב במיוחד, שבזכותו הוא ניצל מגורלם של ילדים רבים אחרים בעם ישראל.

בהמשך הפרשה, אנו מגלים לאט לאט את תכונות האופי של משה, שככל הנראה היו הסיבה לבחירתו למושיען של ישראל ומנהיגם במדבר. תכונת האופי המרכזית של משה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרשתנו, היא נכונותו לסייע לאדם בצרה. הוא הורג את האיש המצרי המכה איש עברי מאחיו, מנסה להפריד בין הנצים, ומציל את בנותיו של רעואל.

ככל הנראה, למשה היו עוד תכונות. לא כל אדם זוכה לכינוי ”בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא“. אבל מסתבר, שהתכונה הבסיסית עבור מנהיג, אינה החזון שלו, אלא היכולת ’להיות שם‘ עבור צאן מרעיתו.

היטיב לנסח את הדברים, אלפי שנים לאחר מכן, רבי משה חיים לוצאטו, הרמח“ל, בספרו מסילת ישרים (פרק יט): ”כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה“.