לפני כמה שנים, כמה מצרים החליטו לתבוע את עם ישראל בתביעת נזיקין על עשר המכות. התגובה של עם ישראל היתה בקשה לתשלום על מאות שנות עבדות, בצירוף פיצויים על הסבל עם רבית והצמדה כמובן.
למעשה, לא מדובר בתביעה חדשה. כבר הגמרא (סנהדרין צא.) מספרת על אירוע דומה. אלא ששם המצרים תבעו את עם ישראל לפני אלכסנדר מוקדון, על כלי הכסף והזהב שנשות ישראל שאלו מהמצריות, ולא קיבלו חזרה. גם שם, קו ההגנה של עם ישראל היה, שהכלים האלו היו תשלום על מאות שנות עבדות.
אולי מבחינה טכנית, הטענה הנגדית של עם ישראל מהווה פתרון. אבל ברמה העקרונית, זו אכן שאלה. כיצד השתמשו בני ישראל ברמאות שכזו כדי לקחת רכוש מיד המצרים?
השאלה מתעצמת, משום שלא מדובר רק בתכנית של עם ישראל. כך הם נצטוו על ידי הקב"ה (יא, ב): " דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב".
ולמעשה, כל תכנית היציאה של עם ישראל ממצרים מבוססת על הונאה. מתחילת הופעתו של משה לפני פרעה, הוא מעולם לא הזכיר את האפשרות שעם ישראל יצא לתמיד. בפרק ה נאמר: "וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱ-הֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר… וַיֹּאמְרוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ-הֵינוּ", וכן לאורך כל המכות. עד שבפרשתנו, כשמשה מתריע על מכת הארבה נאמר: "וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱ-הֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם. לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה".
מאוד ברור שפרעה מתקשה להאמין שמה שבני ישראל רוצים זה רק לצאת לעבוד. שהרי, אילו היה הדבר כן, היו יוצאים רק הגברים (וכך מפרשים רש"י, ראב"ע הרמב"ן ועוד).
כיצד אנו מיישבים את המשא ומתן המבוסס על הונאה, עם ההצהרה שחותמו של הקב"ה אמת?
נחמה ליבוביץ' (בפרשת שמות – התחלת המאבק) מביאה פירוש של האברבנאל ואחריו בעל הכתב והקבלה, ששניהם אומרים, שמטרת הבקשה לצאת לעבוד, היתה להראות שאפילו את זה פרעה לא הסכים. אבל אחרי כן, משה דיבר על יציאה לחירות בלי לשוב. כאמור, זה פירוש קשה מבחינת הפשט.
בדרך אחרת הולך הרב סמט, בעקבות דברים של שד"ל, ולפניהם הר"ן (דרשות, דרוש יא). הר"ן כותב, שמלחמה מנהלים עם טכסיסים. כך עשה יהושע בעי, וכך היא דרכו של עולם. אז ניהול משא ומתן עם האוייב הוא חלק מהמלחמה, וממילא מנהלים אותו גם באמצעות כלים של הונאה.
בהמשך לדבריו של הרב סמט, מציין הרב זקס (לשעבר, הרב הראשי של אנגליה), שגם בספר בראשית האבות היו צריכים להשתמש בתחבולות כדי להינצל. כך היה לאברהם וליצחק במפגשיהם עם פרעה ועם אבימלך, כך היה ליעקב מול עשיו ובבית לבן, וכך לעם ישראל ביציאת מצרים.
אלא שהרב זקס מוסיף עוד תובנה. נכון הדבר, שכשנמצאים במלחמה, כשנאבקים מול מלך שיכול להרוג סתם כי הוא רוצה לחטוף את אשתך, או מול אח אכזר, אפשר להשתמש בדרכי תחבולות. אולם, דרכים אלו מהוות עדות לכך שהמצב החברתי גרוע. הוא כל כך גרוע, שבעצם האדם נמצא במלחמה עם הסובבים אותו, ומשתמש בדרכי המלחמה. חברה טובה וראויה היא חברה שבה לא צריך לרמות כדי לנהל משא ומתן נכון.
היהדות מאמינה מאוד בשאלות ובוויכוחים. כך היא דרכה של תורה. אבל הויכוח אמור להתברר בדרכים ישרות, בגלוי, כ'מחלוקת לשם שמים'. ולא בהתנהלות פוליטית תככנית, שאולי משיגה תוצאות טובות בטווח הקצר, אבל הורסת את החברה בטווח הארוך.
יהי רצון שנזכה לקיים בעצמנו את מה שכותב הנביא מלאכי (ב, ו) "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו", ועל ידי כך יתקיים בנו גם הפסוק בתהילים (טו): " מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ. הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ".