סופה של פרשת משפטים מתאר את הברית שכרת ה‘ עם בני ישראל בסיני. כחלק מברית זו, משה בונה מזבח ושתים עשרה מצבות, מעלה עליהן זבחים ומזה את הדם על עם ישראל.
לפני שהברית מתרחשת, משה אומר לעם את כל מה שנאמר בחציה הראשון של פרשת משפטים, והעם עונים ”כל אשר דיבר ה‘ – נעשה“. אולם, לאחר ברית האגנות, שוב קורא משה לפני העם את ’ספר הברית‘, ואז עונים העם ”נעשה ונשמע“. מה משמעות השינוי הזה בתגובת העם?
ה‘שם משמואל‘ (תרע“א) מסביר, שהדרך הבסיסית שבה אנו נדרשים לעבוד את הקב“ה, היא ציות לדבריו. אנו צריכים לעשות את דבר ה‘, בין אם אנו מבינים אותו ובין אם לא. בין אם אנו מסכימים והדברים נראים טובים בעינינו, ובין אם לא. ומסיבה זו, אולי דווקא עדיף לא לנסות להבין את טעמי המצוות. ועל כן, בתחילת הדרך, אמרו בני ישראל ’נעשה‘. אנחנו מסתפקים בבניית יכולת הציות, ובשל כך, דווקא משתדלים להתרחק מההבנה. אבל לאחר ברית האגנות, כשכבר יש ברית עם הקב“ה, בני ישראל היו יותר בטוחים באמונתם, ואז הם יכולים להרשות לעצמם יותר, גם לרצות להבין את טעמי הדברים, כדי ליטול חלק פעיל בלימוד התורה ובחידוש בה.
האם רצון להבין את דבר ה‘ ואת טעמו הוא דבר חיובי? מסתבר, שהשאלה היא אם אדם מרגיש שהוא ’בפנים‘ או ’בחוץ‘. מי שהרצון ללמוד מגיע אצלו ממקום של חוסר אמון ב‘מערכת‘, אדרבה, אולי עדיף שלא ילמד, ויתמקד ברכישת מידת ההתבטלות והציות לרצון ה‘. אולם, מי שהוא מאמין ב‘מערכת‘ של התורה, הוא רשאי ללמוד את טעמי התורה, ואף מצופה ממנו לעשות כן.