יש מילים שהן סתם מילים. ויש מילים, שבאות עם ריח, וזכרונות וקולות ומראות. אחת המילים האלו, זו המילה 'מילואים'. המילה הזו מגיעה אצלי לפחות, עם שמש, וריח של שמן של נשק ומדים וזיעה, ולכלוך.
למה אנחנו קוראים למי שהולך לצבא 'מילואים'? במילון אבן שושן מסביר, שמילואים הכוונה להשלמות והוספות. אם כן, יש את הצבא העיקרי, הצבא הסדיר, ויש את ההשלמות – המילואים.
היסוד של ההגדרה הזו מופיע בפרשת השבוע שלנו, העוסקת בציווי על ימי המילואים של אהרון ובניו.
רש"י מפרש מילואים: " כל מלוי ידים לשון חנוך, כשהוא נכנס לדבר להיות מוחזק בו מאותו יום והלאה הוא מלוי. ובלשון לעז כשממנין אדם על פקידת דבר, נותן השליט בידו בית יד של עור, ועל ידו הוא מחזיקו בדבר, וקורין לאותו מסירה 'הסמכה', והוא מלוי ידים".
הרמב"ן מציין, שמאוד קשה להבין מה בדיוק רש"י מתכוון. במקום זאת, הוא אומר שנראה בכל מקום, שמילואים הוא לשון שלמות – שמשהו מתמלא. אז תהליך המילואים נועד להשלים את אהרון ובניו, כדי שהם יהיו ראויים להקרבת הקרבנות.
בפירוש של ר' אליהו מזרחי הסביר, שרש"י היה מוטרד מהשאלה למה ממלאים דווקא את הידים. ולכן רש"י מפרש שמילוי ידים, הכוונה שמחזיקים במשהו בכח – במלא היד, כדי שימשיכו להחזיק בו מאותו היום והלאה. הוי אומר, המילואים לא ממוקדים רק בהפיכת האדם למושלם לצורך העבודה שלו, כפי שהציג זאת הרמב"ן, אלא במעשה שיגרום לכך שהאדם יהיה ראוי לתפקידו מאותו היום והלאה. לתמיד.
איך עושים את זה?
רש"י מצמיד לעניין גם את המושג של חינוך. ואני רוצה בהקשר הזה להביא דברים יפים מאוד שכותב הרבי מפיאסצנה – ר' קלונימוס קלמיש, בספרו 'חובת התלמידים'.
אחד הדברים הכי חשובים בספר, הוא ההקדמה. בהקדמה, מסביר הרבי מפיאסצנה, שאנחנו קוראים חינוך רק לדבר אחד – כשלוקחים אדם או חפץ, ושמים אותו במקום שבו הוא מתחיל להוציא מן הכח אל הפועל את מה שגלום בו. למשל, כשמתחילים להשתמש בבית כמקום למגורים, זה הזמן לחנוכת בית. כשלוקחים כלי מכלי מקדש ומתחילים להשתמש בו, זו חנוכתו של אותו הכלי.
כיוצא בדבר, כשלוקחים ילד ומתחילים להוציא מן הכח אל הפועל את הכשרונות והיעוד שלו, זה החינוך שלו. כך מסביר הרבי מפיאסצנה את הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו". חינוך, הוא רק כשהוא "על פי דרכו" – לא כשאני רוצה להוציא מהילד את המטרות שלי, ואת הרצונות שלי, אלא כשאני רוצה להוציא מהילד את הכשרונות והיכולות שטבועים בו.
הרבי מפיאסצנה מסביר גם את המשך הפסוק "גם כי יזקין לא יסור ממנה". חינוך טוב, הוא כזה שגם כשהחניך יצא מרשותו של המחנך, הוא ימשיך בדרך הטובה. זה אפשרי, רק אם החינוך אינו פועל מבחוץ, לא דרך הכתבת דרישות, אלא בדרך של גילוי מה שבפנים. כי מה שבפנים, ישאר לנצח. הוא הרי חלק מהילד הזה, שישאר שם לתמיד.
זו דרך שדורשת הרבה אמונה. אמונה בכך שבאמת יש בכל אחד מאיתנו משהו בפנים, משהו טוב וטהור, וראוי וקדוש, שרק מחכה שנוציא אותו מהכח אל הפועל. והיא גם קשה. כי הרבה יותר קל לתת דרישות והגדרות חדות ולומר לילד עשה כך, אל תעשה כך. אבל אם רוצים באמת לחנך, אם רוצים שיתקיים גם המשך הפסוק של 'גם כי יזקין לא יסור ממנה', אם רוצים שהחינוך יהיה כזה שהנער 'יהיה מוחזק בו מאותו היום והלאה', כנראה שאין ברירה, וצריך לפעול בדרך הזו.