הסיפור המרכזי בפרשת השבוע שלנו הוא משבר, אולי המשבר הכי גדול, ובוודאי הכי מפתיע, של עם ישראל במדבר – חטא העגל.

רק לפני 40 יום,  בתום 50 ימי הכנה של התעלות למט שערי קדושה, בני ישראל קיבלו את התורה. וארבעים יום אחר כך, בני ישראל חוטאים בעבודה זרה.

אז ידועים דברי הכוזרי, שאומר שהחטא היה לא כ"כ נורא, כי עם ישראל עדיין לא היו מורגלים בעבודה לא גשמית, ובכל זאת. אפילו הקב"ה בעצמו היה מוכן לכלות את בני ישראל " הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל". אולי כל יציאת מצרים היתה טעות?!

אבל אני לא כ"כ רוצה לדון בסוגיה של החטא של בני ישראל, אלא בתגובה של משה לחטא הזה.

כדי להעריך את תגובתו של משה, אני רוצה להשוות בינו ובין אליהו.

במלכים א, יט מסופר שלאחר האירוע בהר הכרמל, אליהו מחליט להתייאש מעם ישראל. "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ-הֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי". הקב"ה שולח אותו להר חורב, וקשה מאוד לפספס את הדמיון בין המפגש של אליהו עם הקב"ה והמפגש של משה והקב"ה בפרשתנו: בשני המקומות, המפגש נערך בהר חורב. גם אצל אליהו נזכר המספר של ארבעים יום וארבעים לילה. גם אליהו כמו משה ניצב במערה, וגם אליהו לא רואה את הקב"ה, אלא רק שומע אותו עובר. במקום זאת, הוא מליט את פניו באדרתו.

כאמור, המפגש הזה מקביל מאוד להתגלות של הקב"ה למשה בהר סיני, שבה הוא קיבל את הלוחות השניות.

אבל למרות הדמיון, יש פער ענקי בין שני המפגשים האלו. משה מקבל את הלוחות השניות, וממשיך להנהיג את עם ישראל. אליהו מתבשר שעליו למצוא לעצמו מחליף, כי 'מפטרים' אותו מתפקידו כנביא.

מדוע?

התשובה כתובה במדרש מפורסם  (מכילתא לפרשת בא)

שלושה נביאים הם: אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן; ואחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן; ואחד תבע כבוד הבן ולא כבוד האב.
ירמיהו תבע כבוד האב וכבוד הבן, שנאמר "נחנו פשענו ומרינו – אתה לא סלחת". לכך נכפלה נבואתו, שנאמר "ועוד נוסף עליהם דברים".
אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, שנאמר "קנא קינאתי לה' אלוהי צבאות". ומה נאמר? "ויאמר לך שוב מדרכך מדברה דמשק… ואת יהא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך". שאין תלמוד לומר "לנביא תחתיך", אלא: שאי אפשי בנבואתך.
יונה תבע כבוד הבן ולא כבוד האם, שנאמר "ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמור" – שנית נדבר עמו, לא שלישית.

מה אומר לנו המדרש?

הנביא משמש כמתווך בין הקב"ה ובין עם ישראל. בתוך מתווך, עליו 'לייצג' את שני הצדדים. הוא צריך לייצג את הקב"ה, להורות לעם את דרך ה', לדעת להעביר ביקורת ולמחות בעם כשהם נוהגים שלא כראוי, ועם זאת, לייצג גם את עם ישראל – לדעת להגיד שהחטא לא היה כ"כ נורא, שזה חלק מתהליך, שיש תקווה לשיפור.

אליהו, לא הבין את העניין. גם לפני ההתגלות של הקב"ה וגם לאחריה, הוא חוזר על אותו משפט: " וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לה' אֱ-לֹהֵי צְבָ-אוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב".

משה רבנו, לעומת זאת, יודע אמנם להעניש את העם, אבל יודע גם להתפלל עליהם: " אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם, אֱלֹהֵי זָהָב.  וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן–מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".