עובי המצה
הגמרא בפסחים (לו: – לז.) אומרת:
תנו רבנן: אין אופין פת עבה בפסח, דברי בית שמאי. ובית הלל מתירין.
וכמה פת עבה? אמר רב הונא: טפח, שכן מצינו בלחם הפנים טפח.
מתקיף לה רב יוסף: אם אמרו בזריזין – יאמרו בשאינן זריזין? אם אמרו בפת עמילה – יאמרו בפת שאינו עמילה? אם אמרו בעצים יבשין – יאמרו בעצים לחים? אם אמרו בתנור חם – יאמרו בתנור צונן? אם אמרו בתנור של מתכת – יאמרו בתנור של חרס?
אמר רב ירמיה בר אבא: שאילית את רבי ביחוד… מאי פת עבה? – פת מרובה. ואמאי קרו ליה פת עבה? – משום דנפישא בלישה.
רש"י: וכמה פת עבה טפח – ואפילו הכי שרו בית הלל, אבל טפי מטפח – לא.
מסקנת הסוגיה היא, שהמחלוקת בין בית שמאי ובית הלל אינה לגבי פת עבה, אלא לגבי פת מרובה, והשאלה היא טירחה מרובה ביום טוב. אבל בהווה אמינא, הגמרא אומרת שמה שבית הלל מתירים לאפות פת עבה, הוא רק עד טפח, כמו לחם הפנים, שהיה עבה טפח, וחייב להאפות מצה, כידוע.
גם על ההווה אמינא הזו, הגמרא מקשה. אולי רק בלחם הפנים התירו טפח, ולא בכל מקום.
הבית יוסף (סימן תס) מסיק מהסוגיה, שאסור לאפות פת עבה יותר מטפח, ותמה על הטור שלא הזכיר את הדין הזה. ולכן פסק גם בשו"ע (שם סעיף ה) שאסור לאפות פת עבה יותר מטפח.
אולם, המג"א (סק"ד) כותב, שכיוון שלמסקנת הסוגיה אין בכלל דיון בפת עבה, אם כן, יתכן שלמסקנת הסוגיה אין שום איסור לאפות פת עבה, וזו כנראה הסיבה שהפוסקים השמיטו את הדין הזה, ולכן כתב המג"א להתיר בדיעבד פת בעובי זה.
אמנם, בבאה"ל (ד"ה פת) כתב, שניתן להסיק גם לאידך גיסא. הלא הגמרא דוחה את המחשבה שפת עבה טפח לא מחמיצה, משום שאולי רק בלחם הפנים נאמר דין זה. אם כן, יתכן שלמסקנת הגמרא, אסור לאפות גם פת שעבה פחות מטפח.
למסקנה, כשהפת עבה פחות מטפח, המשנ"ב (סקי"ז) מתיר בדיעבד. אבל ביותר מטפח, כתב בבאה"ל שם לאסור אפילו בדיעבד.
מנהג האשכנזים במצות רכות
די ברור, שהמצות שהיו קיימות בעבר היו מצות רכות. כך עולה ממנהגו של הלל הזקן (פסחים קטו.):
אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, שנאמר על מצות ומררים יאכלהו.
ופירש רשב"ם:
כורכן בבת אחת – פסח מצה ומרור כורכן בכרך אחד כמו כורכו בגמי.
אמנם, אין זו ראיה גמורה. אולי היו כורכים את הפסח והמצה במרור?
גם מהעובדה שמותר לאפות מצה עבה עד טפח, נראה שמצה זו אינה כולה קשה. שכן, אי אפשר לאפות מצה בעובי טפח, שתהיה כולה עבה. לכל היותר, היא יכולה להיות כעין לחם שלנו היום, שמבפנים הוא רך.
אצל הראשונים האשכנזים מצינו, שנהגו לאפות מצות דקות. הבית יוסף (סימן תס) מביא מהגהות מיימוניות וכלבו, שנהגו לאפות מצות דקות כרקיקים, שאז יש פחות חשש שיחמיצו. כך כותב גם מהר"י וייל (מובא בדרכי משה שם אות ג)[1], וכן פסק הרמ"א (שם סעיף ד).
האם משמעות הדברים היא, שלמנהג האשכנזים המצות צריכות להיות גם קשות?
בסימן תעה כתב הטור:
התוספות כתבו שצריך לעשות ג' (=הכוונה לשלוש מצות, ולא שתים כדעת חלק מהראשונים) …ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל. וכתב ונוהגין באשכנז וצרפת לעשותן מעשרון, זכר ללחמי תודה. שהיוצא מבית האסורים מביא תודה, ותודה היה בה ג' מינין של מצה חלות רקיקין ורבוכה וכל מין היה בה ג' עשרונים ושליש. מכל מין היו עושין י' חלות הרי שהגיע לכל ג' חלות עשרון אחד. ועל כן עושין שלשתן מעשרון.
שיעור עשירית האיפה הוא השיעור של הפרשת חלה. זאת אומרת, ששלוש המצות ביחד היו מגיעות לשיעור של 1.6 ק"ג בשיעור המינימלי.
הרמ"א (שם סעיף ז) מביא את המנהג הזה. וכתב עליו החק יעקב:
וכתב עוד מהרי"ו, דמצה שניה, יעשה אותה יותר גדולה מאחרות. לפי שכל אחד ואחד צריך לאכול ממנה שתי חתיכוות, אחד בשעת המוציא, ואחד לאפיקומן, עכ"ל. וכתב מהרי"ל וז"ל: "טוב לצמצם, שלא יהא המצות יותר מעשרון…"
כלומר, גם הראשונים האשכנזים, שנהגו באפיית מצות רקיקים, נהגו גם במצות בשיעור עשרון. וכך היה נוהג בפועל החתם סופר (מנהגי חתם ספר פרק י סעיף יז). אם המצות דקות מאוד, כיצד ניתן לאפות מצה בשיעור גדול כזה? מדובר במצה בגודל עצום?!
ועוד יש לציין לדברי הבית הלל (מובא בבאר היטב סימן תס סק"ח) שכתב שהמנהג לאפות מצות בעובי אצבע. עובי אצבע הוא 2 ס"מ (לדעה המחמירה באצבע, בהקשר הזה). ברור שמצה קשה בעובי אצבע בלתי ניתנת לאכילה.
אם כן, נראה ברור, שהמצות שהיו בעבר, היו מצות רכות אף למנהג האשכנזים, ומנהג האשכנזים הוא רק לעשות מצות דקות, אבל אפשר שתהינה רכות.
[1] ויש לציין גם, שלאבודרהם היה טעם אחר לאפיית מצות רקיקים, והוא שמצות עבות אינן 'לחם עוני'.