הגמרא במסכת בבא בתרא (קמט.) מספרת על איסור גיורא, שרצה להקנות חוב שהיה לו, לרב מרי בר רחל. הגמרא אומרת, שלא היה ניתן להקנות את החוב בקנין סודר, כיוון שכסף אינו נקנה בקנין סודר, וגם לא היה אפשר להקנות בקנין מעמד שלשתן, כיוון שהחייב לא היה נמצא שם. הגמרא מציעה שיעשו קנין 'אודיתא'. כלומר, שאיסור גיורא יודה בפני עדים, שהכסף שייך לרב מרי בר רחל, וזה יועיל כמעשה קנין.
התוספות (בסוגיא בבבא בתרא שם ד"ה שכיב) כותבים, שאודיתא היא סוג של קניין. כלומר, למרות שבית דין יודע שהודאה שקרית, עצם מעשה ההודאה הופך אותה לאמת – החוב נעשה שייך לרב מרי בר רחל.
הסברא שעומדת מאחורי הרעיון של קנין אודיתא, לפי גישה זו, במקום אחר הצגנו שתי אפשרויות בשאלה כיצד מועיל מעשה הקנין. אם מעשה הקנין מביע את גמירות הדעת של המקנה, הרי שכאשר המקנה מודה בפני שני עדים שהחפץ שייך למישהו אחר, זוהי הבעה ברורה של גמירות דעת.
לעומת זאת, הרשב"א (שו"ת חלק ד סימן נ) כותב, לא מצינו במשנה או בגמרא שאפשר לעשות מעשה קנין במטלטלין או בכסף (שאותו רצה איסור גיורא להקנות) אלא במשיכה מסירה והגבהה, ובקנין אגב. קנין אודיתא לא נזכר בשום מקום כמעשה קנין. ולכן הרשב"א סובר, שאודיתא אינה מעשה קנין, אלא שבית דין כבולים לדון על פי הודאת הצדדים. אבל מצד האמת, החוב ממשיך להיות שייך לאיסור גיורא.
קנין אודיתא באיסורים
אחת הנפקא מינות בין שתי האפשרויות שהצגנו היא, האם קניין אודיתא מועיל גם למערכת של איסור והיתר. למשל, האם ניתן להקנות לפלוני כסף, כדי שהוא ישתמש בו לפדות מעשר. אם קנין אודיתא הוא קנין ממש, זה אפשרי. אבל אם קנין אודיתא הוא רק הודאת בעל דין, זה עניין לדיני ממונות, ולא לאיסורים.
דוגמא נוספת לעניין, היא מכירת חמץ. לא כל הקניינים מועילים כשרוצים להקנות לגוי. למשל, לא ברור שניתן להקנות לגוי מטלטלין בכסף. ועל כן חיפשו האחרונים דרכים להקנות את החמץ שבכל מקום, לגויים. קצות החושן (קצד, סק"ג) כותב, שקנין אודיתא מועיל כדי להקנות את החמץ לגוי. לעומת זאת, במקור חיים (הלכות פסח, סימן תמח, סק"ה) כתב, שאודיתא הוא רק הודאה, ולכן מועיל רק בדיני ממונות, ולא לשאלות איסוריות, כמו מכירת חמץ.
אודיתא בדברים שקנין אינו מועיל בהם
קצות החושן (שם) כותב, שיש עוד נפקא מינה בין שתי האפשרויות שהצגנו, והיא בשאלה אם אודיתא מועיל במקום שקנין רגיל אינו מועיל. למשל, האם ניתן להקנות בקנין אודיתא חוב בעל פה, שאין דרך להקנות אותו בשום קנין אחר, או אם אפשר להקנות באודיתא דבר שלא בא לעולם.
אודיתא בחוזים בני זמננו
כפי שהסברנו בעבר, הרבה פעמים חסרים בחוזים המקובלים היום מעשי קנין, ומשתמשים בלשונות שאינן מועילות להתחייב על פי ההלכה. כמו כן, ישנה בעיה של התחייבויות שהן בגדר אסמכתא או קניינים על דבר שלא בא לעולם ועל דברים שאין בהם ממש.
מרבית החוזים הם עניינים שבין אדם לחברו פשוטים, ללא כל שאלה של איסורים. ולכן, בין לפי דרכם של התוספות וסיעתו, ובין לפי דרכו של הרשב"א וסיעתו, קנין אודיתא יכול לפתור חלק מהבעיות האלו. מסיבה זו, כשכותבים חוזים, יש להוסיף בסוף סעיפים כמו "הצדדים מודים שכל ההתחייבויות בחוזה נעשו באופן המועיל". בדרך כלל מוסיפים גם שההתחייבויות נעשו "בבית דין חשוב", מה שפותר את בעיות האסמכתא.
עם זאת, כאמור, אודיתא שכזו אינה פותרת פעמים רבות, בעיות של קנין דברים או של הקנאת דבר שאין בו ממש. ולכן עדיין רצוי לכתוב חוזים יחד עם אדם המבין בסוגיות ההלכתיות הקשורות לדיני חוזים.