במקום אחר כתבנו על כך, שלעיסקה אין תוקף הלכתי מלא, אלא אם כן נעשה עליה קניין, או במצב שבו אדם מתחייב סכום כסף וכדומה.

עם זאת, גם כאשר לא נעשה קניין, מידת היושר מחייבת אדם לעמוד בדיבורו, כאשר בהלכה אנו מוצאים כמה רמות של חובה זו.

מי שפרע

המשנה בתחילת פרק רביעי של בבא מציעא (מד.) אומרת:

נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות – יכול לחזור בו. אבל אמרו: מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדבורו.

כלומר, אם הקונה שילם את הכסף, אף שאין זה קנין, כיוון שמטלטלין אינם נקנים בכסף, עדיין ישנה קללה למי שמבטל את העיסקה, המכונה 'מי שפרע'. וכתב הבית יוסף (רד, סעיף יא) שכאשר הקונה חוזר בו, המוכר אינו צריך להחזיר את הכסף מיד, אלא רק לאחר שבית הדין יבצעו את הקללה.

עם זאת, היות שלא מדובר בקנין גמור, הרי שאם התרחש אונס, והמוכר אינו יכול לספק את החפץ, הקונה רשאי לחזור בו ואין בזה משום 'מי שפרע' (שו"ע רד, ב).

הראשונים נחלקו בשאלה, כיצד מתבצעת קללת 'מי שפרע'. לדעת הרא"ש (בבא מציעא ד, י) הקללה נאמרת בגוף שני, כלפי החוזר בו: "מי שפרע מאנשי דור המבול… הוא עתיד להיפרע ממך ". לעומת זאת, לדעת הרמב"ם (הלכות מכירה ז, ב) הקללה נאמרת בגוף שלישי.

עוד מצינו, שהראשונים כותבים, שהקללה היתה נאמרת בפומבי. כך כותב הרמב"ם (פירוש המשנה בבא מציעא ד, ב):

ויש לו לומר קללה זו בפני צבור בני אדם או שיתן לאחר לומר במקומו אותה הקללה, ובפני אותו האיש אשר הקללה כלפיו, ובאיזה מקום שירצה.

וכן כתבו ראשונים נוספים.

מי שפרע בדבר שאין קנין מועיל בו

הראשונים נחלקו, אם 'מי שפרע' חל רק לאחר שהקונה שילם, ומשום שמן התורה מעות קונות, או שאין קשר לשאלה אם יש כאן קנין מועיל מן התורה. הרשב"א (בבא מציעא מח. ד"ה מהא דאמרינן) כותב, ש'מי שפרע' חל רק על מי שעשה קנין המועיל מן התורה. אבל הר"י מיגש כותב ש'מי שפרע' תלוי בעצם קבלת הכסף, בלי קשר לשאלה אם הקנין חל מן התורה.

אחת הנפקא מינות במחלוקת זו היא, האם מי שפרע חל על מכירת דבר שלא בא לעולם. הרמב"ם (הלכות מכירה כב, ג) כותב, שכאשר אדם שילם כסף על חפץ שאינו ברשות המוכר, אם מבטלים את העיסקה, יש בזה 'מי שפרע', ומכאן שהוא סובר כדעת הר"י מיגש, שאין צורך בקנין המועיל מן התורה, כדי לקבל 'מי שפרע'.

מחוסר אמנה

כאמור, מי שפרע שייך רק כאשר הקונה שילם כסף. אולם, גם כאשר לא שילמו כסף, אדם חייב לעמוד בדיבורו, והגמרא (בבא מציעא מט.) מכנה את מי שאינו עומד בדיבור גם ללא תשלום, בשם 'מחוסר אמנה'.

מה הדין כאשר הקונה והמוכר סיכמו על מכירת חפץ תמורת סכום מסויים, וכעת השתנה השער, והחפץ שווה יותר או פחות, בהפרש משמעותי? הרא"ש (סימן יד) ובעל המאור (כט:) כותבים, שאם נשתנה השער, אין משום 'מחוסר אמנה'. אבל מדברי רש"י (בסוגיא בבבא מציעא מט.) נראה, שגם כשהשער השתנה, יש בזה משום 'מחוסר אמנה', וכן כתבו הראב“ד והרשב“א. הרמ"א (רד, יא) כותב, שהעיקר כשיטת רש"י, שגם כשהשתנה השער  יש 'מחוסר אמנה', אבל החתם סופר (שו"ת חו"מ קב) כותב שכאשר השתנה השער, אין חסרון של מחוסר אמנה, וכן כתב גם בערוך השולחן.