ישנם מצבים רבים שבהם אדם חייב להביא קרבן. מי שעבר בשוגג על חטא שבזדון חייבים עליו כרת, צריך להביא חטאת, שהיא עז או כבשה. מי שמעל בקדשים חייב להביא אשם מעילות – איל. בפסח יש להביא מנחת עומר, וכן הלאה.
אבל כאשר אדם מביא קרבן מרצונו, יש לו בחירה מה להביא. הוא יכול לבחור אם הוא מביא קרבן מן החי, עולה או שלמים, או שהוא מביא מנחה. מה מאפיין את הקרבנות השונים? לפי מה אדם יכול להחליט, מה ברצונו להביא?
ניתן לומר, שקרבן בהמה מסמל את הנכונות להקריב את הצד הנמוך שבאדם, הנפש הבהמית שלו, לעבודת ה‘. זוהי הצהרה – אני משעבד את כל נפשי, גם את הצדדים הנמוכים שבה, לעבודת ה‘.
קרבן מנחה מסמל את חיי המעשה. בקרבן מנחה לא מביאים משהו טבעי, אלא מוצר שהוכן על ידי אדם – סולת, או מוצרים שהופקו מסולת. לכן, קרבן מנחה מסמל את הנכונות לשעבד את מעשה ידינו לעבודת ה‘.
אפשר להבין, ששעבוד מעשה הידים בא כנגד התחושה ש‘כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה‘. אבל אולי אפשר לומר, שקרבן מנחה בא להדגיש, שגם בדברים שהם לכאורה לא חלק מעולם המצוות, כמו הכנת כיכר לחם פשוטה, אפשר לעשות לשם שמים. את אותה הכיכר, אדם אחד יכול להכין כשכל מעשיו מעשי חולין, ואדם אחר, הופך את הכיכר לקודש.
יש חסרון במחשבה הזו. היא יכולה לטשטש מאוד את האבחנה בין הקודש לחול. יותר קל אולי לחיות, כשהקב“ה מכתיב לנו מהן המצוות, ואז אדם יודע, מה הקב“ה רוצה ממנו, ומה לא. אבל יש בכך גם הבטחה גדולה, כי החיים שלנו לא מורכבים רק מהזמנים שבהם אנחנו עוסקים במצוות חדות וברורות. קרבן מנחה מסמל את התקווה, שאנו יכולים למצוא חיבור לעבודת ה‘ בכל רגע בחיינו, ושיהיו כל מעשינו לשם שמים.