בתוך השמחה של היום השמיני למילואים, שבו שרתה השכינה בעם ישראל, התערבב העצב והאבל על מות שני בני אהרון. מה היה חטאם של בני אהרון שבעטיו מתו?

המדרשים והמפרשים מצביעים על מספר רב של חטאים – שהורו הלכה בפני רבם, שנכנסו שתויי יין למקדש, שלא היו להם בנים ונשים, שזלזלו במנהיגותם של משה ואהרון. אבל לכאורה, התורה אומרת בפירוש מה היה חטאם: ”וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם“. מפני מה מביאים המדרשים עוד פירושים, במקום לפרש את המילים ’אש זרה אשר לא צווה אותם‘?

באופן חלקי, התשובה לשאלה זו קשורה לפשטי המקראות. מיד לאחר מות נדב ואביהו התורה מצווה על איסור כניסה של שתויי יין למשכן ועל חובת ההוראה לבני ישראל. מסתבר שיש קשר בין איסורים אלו ובין מיתתם של נדב ואביהו, ועל כן המדרשים מסבירים שנדב ואביהו מתו בגלל שעברו על איסורים אלו.

אולם זהו הסבר חלקי בלבד. הוא אינו מסביר מדוע התורה נותנת נימוקים שונים למיתת נדב ואביהו.

מסתבר, שהתורה באה ללמדנו, שחטאים מסויימים, הם תוצאה של חטאים אחרים. אדם מקריב אש זרה. זה חמור מאוד. אולם, מה הביא אותו לכך? אולי בגלל שהיה שתוי. אולי בגלל שלא ידע להתייעץ עם רבותיו. אולי בכלל מידות רעות אחרות שהיו בו. כי החטא בצורתו הסופית, שאולי היא ברורה יותר, ועליה ניתן להעניש, הוא רק קצה שרשרת של דברים קודמים. חטא לא נוצר מעצמו. הוא תוצאה של אירועים קודמים.

תובנה זו חשובה, בעיקר כשבאים לתקן. אדם רוצה לחזור בתשובה, ולהתרחק מהחטא. כדי לעשות זאת, אי אפשר להסתפק בנסיון להסתלק מהחטא עצמו, אלא יש לתור אחר שרשי החטא, ורק אז, ע“י תיקון שורשי, ניתן לעשות תשובה באמת.