אחד הסימנים ההופכים מצורע למצורע מוחלט הוא הפשיון – כאשר כתם הצרעת גדל. עם זאת, אם כתם הצרעת יתפשט בכל גופו של האדם, אומרת התורה שהאדם טהור. מדוע גדילה מועטת של הנגע מטמאת, ואילו התפשטות בכל הגוף מטהרת?
הנצי“ב מוולז‘ין (העמק דבר על אתר) כותב שהנגעים באים לסמן לאדם שהוא לא בסדר. אולם, הסימן אינו ניכר לגמרי. צריך לשים לב לקיומו. אולם, כאשר נגע הצרעת פורח בכל גופו של האדם, כבר אי אפשר ’לפספס‘ את הסימן, ואז כבר אין צורך בדין של טומאה. האדם מבין לבד שהוא אינו בסדר, ויודע לבד לפשפש מעשיו.
רעיון דומה עולה גם מדבריו של ספר החינוך הכותב, שטומאת צרעת היא מתנה שנותן לנו הקב“ה, כדי שנשים לב למעשינו הרעים, והיום אנו לא זכאים למתנה זו, ועל כן כיום אין טומאת צרעת נוהגת.
המשותף לשני מפרשים אלו הוא הרעיון, שהקב“ה לא תמיד מדבר אלינו בצורה ברורה וישירה, אלא ברמזים. הרמזים באים, עוד לפני שהחטאים שלנו מגיעים למלא חומרתם, ואם נשכיל לשים לב לרמזים, נוכל לעצור בשלב מוקדם של החטא. רק כאשר אדם חוטא בצורה עמוקה, הקב“ה מדבר בצורה גלויה וברורה יותר.
הקב“ה היה יכול לדבר אלינו בצורה ברורה יותר. אולם, הוא אינו עושה זאת. כדי לשמוע את דבר ה‘ אנו צריכים לרצות לשמוע אותו, לחפש אחריו, ולהיות קשובים לרמזיו. והרי זה כעין דבריו של הרבי מקוצק, שבתשובה לשאלה ’היכן הקב“ה נמצא‘ ענה: ’הקב“ה נמצא היכן שמכניסים אותו‘.