מצוי שמתארחים אצל אנשים אחרים, שיש להם מנהג שונה בכל מיני שאלות של מאכלות אסורות. השאלה היא, אם מותר לאכל אצלם, ובאילו תנאים.

טרם שניגש לבירור התשובה יש לציין שכמו הרבה שאלות בתחום הכשרות, לשאלה זו יש פעמים רבות פרטים רבים המשתנים ממקרה למקרה. כך שבמידת האפשר, יש להתייעץ עם מורה הוראה לגבי מקרים ספציפיים. ההנחיות המובאות בסוף מאמר זה נועדו למקרים בלתי צפויים, כשלא היה אפשר להתארגן מראש.

כשהמתיר והאוסר נחלקים בדין בעצמם

יסוד הדיון בגמרא במסכת חולין קיא ע"ב:

איתמר, דגים שעלו בקערה, רב אמר: אסור לאכלן בכותח, ושמואל אמר: מותר לאכלן בכותח; רב אמר אסור – נותן טעם הוא, ושמואל אמר מותר – נותן טעם בר נ"ט הוא.
רבי אלעזר הוה קאים קמיה דמר שמואל. אייתו לקמיה דגים שעלו בקערה וקא אכיל בכותח. יהיב ליה ולא אכל.
א"ל: לרבך יהיבי ליה – ואכל, ואת לא אכלת?
אתא לקמיה דרב, א"ל: הדר ביה מר משמעתיה?
א"ל: חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי ולא סבירא לי.

נחלקו רב ושמואל בשאלה אם מותר לאכול דגים שעלו (נתבשלו) בקדירה בשרית נקייה, עם חלב. לדעת רב, זה אסור משום בשר בחלב, ולדעת שמואל, זה מותר, כדין נ"ט בר נ"ט.

הגמרא מספרת על רבי אלעזר שהגיע לאכול אצל שמואל, ושמואל הציע לו דגים כאלו. כשסירב רבי אלעזר לאכול, אמר שמואל, שהוא נתן לרבו של רבי אלעזר, קרי לרב, לאכול, והוא הסכים.

לאחר מכן בא רבי אלעזר לברר עם רב, אם הוא חזר בו, והתיר דגים שעלו בקערה. רב אמר שלא.

האחרונים מצטטים ארחות חיים בשם הרא"ה שמסיק מהגמרא הזו כך:

שני ת"ח בעלי הוראה שאחד אוסר ואחד מתיר והמתיר אוכל לעצמו ומאכיל לחברו האוסרו אין בזה משום ולפני עור לא תתן מכשול ואף על פי שיודע בחברו שאסור לו לפי דעתו ודוקא כשהאיסור ניכר לו לאוסר דאי לא סבירא ליה לא ליכול אלא כשאינו ניכר לו לא. כדאמרינן בפרק כל הבשר חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דלספי ליה מידי דלא סבירה ליה.

הרא"ה דן בגדרי לפני עוור, ואומר שהיה מותר לשמואל להציע לרב (או לרבי אליעזר) לאכול מהאיסור, כיוון שהם יכולים לראות לבד שזו חתיכה שלדעתם אסורה. אבל כאשר הם אינם יודעים, אסור למתיר להציע לאוסר לאכול, משום לפני עוור[1].

אמנם, בסברא היה אפשר לומר שלא כדברי הרא"ה. שכן, המתיר חושב, שגם לאוסר מותר לאכול. ואם כן, באיזה אופן המתיר מכשיל אותו באיסור? המהרלב"ח (שו"ת סימן קכא) עושה את האבחנה הזו, אבל לדינא הוא מקבל את דברי הרא"ה.

כשהמחלוקת תלויה במנהג אבות או מנהג המקום

עד עכשיו דיברנו על מצב ששני הרבנים, המתיר והאוסר, עושים זאת מדעתם. מה הדין כאשר הדבר תלוי במנהגי מקומות?

בסברא, היה נראה שדין זה זהה לדין הקודם. אבל, הפוסקים מציינים לדוגמאות שמהן נראה שלא כך.

דוגמא אחת היא דין של חלב של בני ריינוס. ישנו אזור בכרס של הבהמה, שנחלקו הדעות אם הוא נחשב חלב ואסור, או שומן ומותר. וכתב הבית יוסף (יו"ד סד) בשם האגודה:

בערפור"ט נוהגים לאסור ובשאר קהלות נוהגים להתיר אמנם אלו אין נמנעין מכלים של אלו ומבישוליהם אך הכרס אין אוכלין בבואם לקהלות אלו עכ"ל.

ועל פי זה נפסק בשו"ע (שם סעיף ט):

חלב הדבוק לכרס שתחת הפריסה, אסור.
הגה: וכן המנהג בכל מקום, מלבד בני ריינוס, שנוהגין במקצתו היתר, ואין מוחין בידם שכבר הורה להם זקן. (הגהות אשר"י ומרדכי ורוב הפוסקים) ובכל מקום שנוהגין בו איסור דינו כשאר חלב לבטל בששים (א"ו הארוך) אבל אין אוסרין כלים של בני ריינוס, הואיל ונוהגין בו היתר (חידושי אגודה).

האחרונים דנים בשאלה, אם החלב אסור, מדוע הוא אינו אוסר את הכלים.

האגור (מובא במהרלב"ח שם) מביא נימוק ראשון:

גדול הדור מה"רר יעקב מולן ז"ל התיר הכלים שמשתמשים בהם הקיבה עם החלב שעליה אשר בקצת מקומות מתירים החלב ההוא שהוא תחת הקרום המונח תחת חלב הפרישה כאשר הזכרתי למעלה ורוב העולם עונשים עליו כרת. מכל מקום אותם הנזהרים ממנו יכולים לאכול בכלים של אוכלי החלב ההו' והטעם דאמרי' סתם כלי הגוים אינן בני יומן והו' הדין כלי ישראל נמי כדאיתא בס' אגודה עד כאן לשונו.

כלומר, שימוש בכלים של מי שמתיר את החלב הזה יהיה מותר, בדומה לדין של סתם כלי גויים אינם בני יומם. כלומר, גם כאן יש ספק אם נשתמשו בו בחלב היום, ומן הסתם, רוב תשמישו בכל יום אינו בחלב[2]. אמנם, ההיתר הזה לכאורה אינו להשתמש בכלים לכתחילה, אלא רק לאכול את המאכל אחרי כן.

עוד יש לציין, שהמהרש"ל (מובא בט"ז שם סק"ט) כתב שגם את התבשיל עצמו שנתבשל עם החלב מותר לאכול. במהרש"ל נראה, שההיתר הוא משום שהחלב הזה בטל בשישים בתבשיל.

דין דומה לדברי המהרש"ל, כלומר, שמותר לאכול את התבשיל שנתבשל עם החתיכה האסורה, כתב רבנו ירוחם (נתיב טו אות ו) הראב"ד:

העיד לנו חכם א' מעיר נרבונא כי ראב"ד היה מתארח עם אוכלי הדבק. וקושרים לו חתיכת בשר לפיו בחוט א' לסימן והיתה מתבשלת בקדרה עם הדבק והיה אוכל אותו בשר עם התבשיל.
ועתה בדור הזה באו חכמים אחרי' מעיירו' אחרו' שלא נהגו מימיהם להכשיר ומנעום מלאכל ושוטים העידו באבותיהם שאכלו כל ימיהם טרפות וכדי בזיון וקצף מ"מ מנהג העיר נרבונה שאין נמנעי' מלאכל בבית אוכלי הדבק אפי' לסעודת הרשות ע"כ.

הדיון כאן הוא לגבי שאלה של איסור טרפה בסוג של סירכה דבוקה. הראב"ד היה מחמיר בזה, ובכל זאת, לא נמנע מלאכול אצל המקילים. הוא לא היה אוכל את החתיכה עצמה שלדעתו היא אסורה, אבל הוא היה אוכל חתיכות בשר אחרות שסומנו עבורו, שנתבשלו עם אותן חתיכות שאסורות לדעתו.

כאן מסתבר מאוד שאין היתר של ביטול בשישים, ובכל זאת לא נמנע הראב"ד מלאכול את ההיתר.

כדי להסביר את דעתו כתב המהרלב"ח, שהראב"ד אמנם החמיר באותו ספק, אבל רק לגבי האיסור בעצמו, ולא לגבי הטעם הבלוע בכלים ממנו. וכעין מה שמצינו שכשגזרו על הדמאי לא גזרו על תערובתו, וכן מצינו ביחס לדיני נדרים, שהנודר מן הבשר שמותר ברוטב ובקיפה (נדרים נא: – נב.; שו"ע יו"ד רטז, ט).

המהרלב"ח עצמו סובר, שרק כאשר ברור שבאופן עקרוני היה אפשר לנהוג היתר, והמחמיר יודע שזוהי רק חומרא, אז ניתן לומר שלא אסר על עצמו את הטעם הבלוע:

ומה שאפשר לי לומר לדעת הרב בזה הוא שאיסור הדבק לדעתו קל מאד רצוני לומר שדעתו נוטה להתר. ודוקא בסירכא אמרינן אין סירכא בלא נקב אבל בדבק הוא מתחלת ברייתו… אלא שהיה לו ספק קצת לומר שאולי דינו כדין הסירכא ומפני זה הספק רצה להחמיר על עצמו וקבל עליו איסו' הדבק לחתיכה בעצמה לא לפליטתה והמתבשל עמה ומי שעושה כן מפני הספק הרשות בידו וכל שכן אם צדדי הספק אינן שקולין. ויליף לה הרב מהדמאי דגזרו עליו חכמים מפני הספק ולא גזרו על תערובתו…

הש"ך (יו"ד קיט, סק"כ) מצטט את תשובת המהרלב"ח, ומסקנתו, שכאשר מדובר במנהג איסור, הרי שבעקרון דינו כמו במי שסובר שהדבר אסור מן הדין, שאסור לו לאכול אצל המיקל את האיסור. אבל במקום שיש מנהג ביחס לאיסור, כפי שהיה אצל בני ריינוס, והוא הדין במנהגים דומים, יש לפעול על פי המנהג.

כאשר אין מנהג ברור

כאמור, המהרלב"ח הבחין בין הדין העקרוני, ובין הדין כאשר יש מנהג ברור. אולם, בציץ אליעזר (כרך יב סימן נג) דן בשאלה, מה הדין כאשר אדם נוהג חומרא, אבל לא אמר בפירוש שינהג באופן כזה שלא יאסור את הטעם בכלים. הדיון שלו הוא לגבי מי שמחמיר לא לאכול מבהמה שהורה בה חכם. האם מותר לו לאכול את התבשילים שהתבשלו עם אותה החתיכה. הדעה הראשונה שהוא מזכיר היא מספר 'מאירת עינים':

בספר מאירת עינים ראיתי כתוב בזה בזה"ל: בסיום דיני סירכות אמרנו לכתוב דלפענ"ד דאף מי שרגיל להחמיר על עצמו שלא לאכול מסירכא אף שעוברת ע"י מיעוך ומשמוש, מ"מ הרוטב והבשר חלק שנתבשל עם אותו בשר מותר לאכול, וכמו בדבר שהראב"ד מן האוסרים ואפ"ה אכל הבשר שנתבשל עמו…

כלומר, לדעת המאירת עינים, כל חומרא היא כדינו של הראב"ד. הראב"ד חידש דין כללי באופן שבו אנשים נוהגים בחומרות – רק החתיכה עצמה אסורה, ולא התבשיל שנתבשל עמה, וגם לא הכלים.

לאחר מכן, הציץ אליעזר מביא דעה שניה, של בעל 'תורת הזבח':

אמנם בספר תורת זבח להבעל קיצשו"ע ז"ל בסעי' מ' בהעלה שלמה סק"ג, אף על פי שמתחילה מעתיק דברי המאירת עינים, ובתוספת הסבר, דאף דהוי כמו נדר וקימ"ל דהנודר מן הבשר אסור בתבשיל. היינו בנודר ממש מן הבשר והולכין אחר לשון בנ"א, אבל כאן לא נדר בפירוש, רק דחומרא שהחמיר על עצמו הוי כמו נדר ולא החמיר על עצמו רק גוף הבשר ולא התבשיל שנתבשל עמו (הוא מבליע זאת שם בתוך דברי המאירת עינים וכאילו גם זה יצא מהספר שם, אבל לא כן הדברים דבמאירת עינים לא כתוב מזה כלום, והוא רק תוספת הסבר מהבעל קיצשו"ע על דבריהם). לאחר מיכן זורק חיצי השגותיו על דברי הספר וכותב: ולא הבנתי דבריהם, דודאי אם בשעת קבלתו היה דעתו רק על הבשר ולא על הרוטב לית דין צריך בושש, אבל אם כוונתו היתה סתמא נראה פשוט דלפי מאי דקימ"ל דהנודר מן הבשר אסור ברוטב גם זה אסור דמה לי אם הוציא בשפתיו או שנהג כן לחומרא וכו'…וכל ערום יעשה בדעת בשעת קבלתו, ולענין הכלים נוהגים בפשיטות שלא להקפיד, ע"כ.

בעל תורת הזבח כותב, שאם אדם אמר בפירוש שאינו מתכוון לאסור את הרוטב, ברור שהדבר מועיל. אבל כשלא אמר בפירוש, ההנחה היא שגם הרוטב יאסר. עם זאת, גם בעל תורת הזבח מודה, שהמנהג הוא שלא להקפיד לעניין הכלים. כלומר, ברור שמי נוהג חומרא, עושה זאת על דעת המנהג[3].

מסקנתו של הציץ אליעזר (שם אות ו) היא דעת בינים:

ולפענ"ד היה נראה להכריע בזה, דאם המדובר בקבלת חומרא של בעל נפש בכעין המדובר ברמ"א בסי' קט"ז סעי' ז', היינו: בבהמה שהורה בה חכם מסברא ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת. אזי יש להחמיר גם בהנתבשל עם זה, בהיות שזאת חומרא שנזכרת בגמ' ובשו"ע [אבל הכלים מותרים, וכדכותב התה"ז הנ"ל], ואם המדובר על שאר חומרות אשר כתוב עליהם מפורש שמותרים בכעין הנזכרים בפ"ת שם סק"י ודר"ת ס"ק קי"א קי"ב (ובתוך זה גם מצה שרוי', אשר כידוע אדירי תבל נהגו היתר בזה בשופי. ובפרט במצות דזמנינו שהם דקים כנזכר בשע"ת ועוד), בכל כגון זה יש להתיר כל הנתבשל עם זה אפילו בקיבל עליו בסתמא.

כלומר, בחומרות שמופיעות כבר בגמרא, כך שיש יותר יסוד לחומרא, מן הראוי להחמיר ולאסור גם את מה שנתבשל עמו. אבל בחומרות שאדם מחמיר לעצמו (כמו למשל מצה שרויה וכדומה), המקובל הוא שהחומרא היא רק על החתיכה בעצמה, ולא על מה שנתבשל עמה, וקל וחומר שלא על מה שבלוע בכלים.

אכילת החתיכה בעצמה

כאמור, כשאדם מחמיר באיזושהי מחלוקת מחמת מנהג, יש לדון אם הכלים או מה שנתבשל יחד עם אותה החתיכה נאסר. אולם, האם מותר לו לאכול את אותה החתיכה בעצמה?

בפשטות, זה אסור לו. אלא שגם כאן יש להבחין בין שני מצבים – בין מצב שבו ברור שהחתיכה המוגשת לו היא נשוא החומרא שלו, ובין מצב שבו הדבר לא ברור.

שכן, אם החתיכה המוגשת לו אינה בוודאות נשוא החומרא, כגון מי שמחמיר לאכול רק בשר חלק, והגישו לו חתיכת בשר בהכשר רגיל. יתכן שהבשר הזה הוא חלק, וגם אם הוא אינו, הלא זו מחלוקת אם בשר רגיל אסור. ואמנם, הוא נוהג להחמיר במחלוקת זו, אבל כשמצטרף עוד ספק, יתכן ויש מקום להקל.

את הצירוף הזה של ספק ספקא כתב היביע אומר (חלק ה, יורה דעה סימן ג). הוא דן ממש בשאלת הבשר החלק ומוקד תשובתו (שם אות ב):

כי הנה בשו"ת דבר שמואל אבוהב (סי' שכ) נשאל, אודות ספרדים שהולכים לערי אשכנז, אם יכולים לאכול משחיטתן, או מאחר שהספרדים מחמירים יותר בבדיקת הריאה יש להם להחמיר כחומרי מקום שיצאו משם. והשיב, שאם ידע האורח שנמצאת ריעותא באותה בהמה, יש לו להמנע מאכילתה, מבלי שירגישו בטעם חומרתו, אלא יתלה המניעה בסיבה אחרת. ומעשים בכל יום בכמה תמימי דרך ההולכים בתורת ה' שנמנעים ממאכלות ומשקים שנוהגים בהם איסור, מבלתי הודע סיבת מניעתם. אבל בסתם בשר כשר הנאכל באותן מקומות נראה פשוט שאין להחמיר מספק פן נמצאת ריעותא באותה בהמה, כיון שעיקר בדיקת הריאה מדרבנן, ואם בא כלב או גוי ונטלה והלך לו הבהמה מותרת, ואין חוששים לומר שמא נקובה או סרוכה היתה. וכמו שפסק מרן בש"ע (סי' לט ס"ב). וכ"ש היכא דאיכא ספק ספיקא, שמא לא היתה ריעותא, ושמא הלכה כד' המכשירים. עכת"ד.

וכתב שם היביע אומר, שגם אין צורך לשאול את בעל הסעודה אם מדובר בחתיכה שהיא חלק או לא. ואף אם קיים כזה צורך, הלא גם בעל הסעודה לא יודע בדרך כלל אם מדובר בחתיכה שהיא ודאי חלק או לא. לכל היותר הוא יוכל לומר, שמדובר בחתיכה שבהכשר רגיל ולא 'מהדרין'. אולם, אין זה אומר שהחתיכה הזו עצמה הגיעה בדווקא מבהמה שיש בה סירכא.

בפשטות, הוא הדין גם לגבי חומרות אחרות

אם באיסור דאורייתא הדברים אמורים, קל וחומר באיסורי דרבנן. לכן, מי שמחמיר בחלב נכרי יכול לאכול אצל מי שאינו מחמיר, אם אינו יודע בוודאות שהחלב הוא חלב נכרי.

מי שלא קיבל על עצמו את המנהג בתורת נדר

עד כאן עסקנו במי שיש לו מנהג עדתי או שמנהג מקומו כך, שזה מחייב מתורת נדר. מה הדין במי שסתם נוהג חומרא באיזשהו עניין?

באגרות משה (יורה דעה ד, סימן כד אות א) כתב:

כשיש אחד שהוא במדרגת בעל נפש יחמיר כהא דשו"ע יו"ד סי' קכ"ב סעיף ו', שיש לו הורים שאינם במדרגה זו, אז כל זמן שנוהגים כדין, אין עניין שישפיע עליהם להחמיר כמותו. החומרות שמתאימים לבעל נפש אינם נחוצים או מתאימים באמת לשאר אנשים. וכל זמן שלא קיבל עליו החומרות בנדר יכול הבעל נפש הזה, אם חושב שיהיה להוריו איזה פקפוק או הקפדה, להקל וכשהוא אתם לעשות כמותם, למשל לאכול עמהם, אף שאוכלים דברים שכרגיל הוא בעצמו משתדל להחמיר עליהם.

אף שהוא כותב את הדברים ביחס לחומרות של בעל נפש, לכאורה הוא הדין לכל חומרא שהיא מעל עצם הדין, שאינו חייב להחמיר בה כשמתארח בבית אחרים, אם הוא חושב שנכון יותר שלא להחמיר בביתם. בפשטות על כך נאמרו דבריו המפורסמים של המסילת ישרים במשקל החסידות (מסילת ישרים פרק כ):

הנה חייב האדם לשמור כל המצות בכל דקדוקיהם לפני מי שיהיה ולא יירא ולא יבוש, וכן הוא אומר (תהלים קי"ט): "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש", וכן שנינו הוי עז כנמר וגו', אמנם גם בזה צריך חילוק והבחנה כי כל זה נאמר על גופי המצות שחייבים אנחנו בהם חובה גמורה שבהם ישים פניו כחלמיש, אך יש איזה תוספות חסידות שאם יעשה אותם האדם לפני המון העם ישחקו עליו ויתלוצצו, ונמצאו חוטאים ונענשים על ידו, והוא היה יכול להניח מלעשות הדברים ההם, כי אינם חובה מוחלטת, הנה דבר כזה ודאי שיותר הגון הוא לחסיד שיניחהו משיעשהו, והוא מה שאמר (מיכה ו'): "והצנע לכת עם א-היך"…

על כן, מי שנוהג בחומרא מסויימת, ולא קיבל אותה על עצמו בתורת נדר, צריך לשקול היטב, האם ההחמרה תגרום יותר תועלת מאשר נזק. לדברים אלו אין מדד קבוע, והוא תלוי בשאלה מיהו המתארח ומיהו האורח ועוד.

נציין גם את דבריו של המשנ"ב (סימן קע סקט"ז) שאותם הוא מביא מהברכי יוסף:

ואם האורח נוהג איזה פרישות בדבר שעושה משום סרך איסור אינו מחוייב לשמוע לבעה"ב לעבור אבל דבר שהוא פרישות בעלמא טוב לגבר להסתיר מעשיו.

כלומר, מי שנוהג חומרות בעצמו שהן פרישות בעלמא מעבר לדין, יש עניין בכך שיסתיר אותן מהאנשים שסביבו[4].

מי שקיבל על עצמו את המנהג כהנהגה טובה

כעקרון, אדם שנהג בעצמו איסור או הנהגה טובה מספר פעמים, הדבר מחייב אותו (שו"ע יו"ד ריד, א). אלא שנדר זה קל במקצת מנדרים אחרים, שכן הוא אסור רק מדרבנן. בנוסף, כתב בדגול מרבבה, שמה שצריך התרה לנדר כזה הוא רק אם רוצה לבטלו לעולם, אבל אם יש לו מיחוש ורוצה באופן חד פעמי לבטל את הנדר, רשאי לעשות כן. על פי דברים אלו כתב בפסקי תשובות (קע אות ח), שמי שנוהג במנהג איסור, ורוצה כעת לנהוג היתר כיוון שהוא מתארח, מותר לו לעשות כן, "ואינו זקוק ל'התרת נדרים' כיון שמחמת אונסו עושה כן, שתלוי עתה בדעת בעל הבית, ומחויב על פי חז"ל לשמוע בקולו, ואין בכוונתו לבטל לגמרי מנהגו".

עוד יש לצייין למה שכתב במנחת שלמה (חלק א סימן צא) שהמודעה שאומרים בהתרת נדרים מועילה לעניין מנהג טוב שאדם נוהג:

ברם נלע"ד דלענין זה דנקטינן שכל האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלקי ישראל, והוא הדין במי שאומר לעשות חסד עם חבירו ושאר מצוות … מסתבר דשפיר מהני מה שרגילים להתנות בערב ר"ה וביוהכ"פ דאינו רוצה כלל שיהי' נדר, דכיון שהוא עצמו הרי אין כוונתו כלל לנדר או שבועה ורק התורה עשאתו כנדר, ולכן בכה"ג שגילה דעתו מקודם והתנה בפירוש דאינו רוצה כלל שיהי' נדר מהיכ"ת נימא שאף בכגון דא ה"ז נעשה נדר גם נגד תנאי מפורש שהתנה בריש שתא דאינו רוצה שיהא נדר. ולכן נלע"ד דכל שהוא אומר סתם ולא בלשון נדר ה"ז חשיב כאומר בפירוש בלי נדר.
אך לכאורה קשה על זה מהא דאיתא בשו"ע יו"ד סי' רי"ד ס"א "הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ולפרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו בנדר" ואם לא אמר כן ונהג ג' פעמים הוי נדר ובעינן התרה, ואמאי בעינן התרה הא אמרי' דלענין זה שפיר מועיל תנאו שעשה בריש שתא שלא יתקיימו נדריו כל השנה, אך אפשר דכיון דנהג ג' פעמים חיישי' שמא נזכר בינתים בביטולו שעשה בריש שתא ואעפי"כ הוא ממשיך לנהוג כן ה"ז חשיב כאילו ביטל את התנאי, וגם נראה דמהא דמהני התנאי שהוא עושה בתחלת הנהגתו שעושה בלא נדר משמע קצת כדברינו דשפיר מועיל גם התנאי שעושה בריש שתא. אך יותר נראה דבזמננו שמזכירים בפירוש בהתרת נדרים שבערב ר"ה "מנהג של מצוה או איזה הנהגה טובה שנהגתי שלש פעמים" ומיד הוא גם מוסר מודעה על כל קבלה בלב דאפשר שפיר להקל.

ועל כן, גם מי שנוהג להחמיר בעניין מסויים, אם לא אמר בפירוש שעושה זאת בתורת נדר, יכול להקל כאילו לא מדובר בנדר.

סיכום

א. אדם שהוא מורה הוראה, שסובר שהדין הוא לחומרא, אסור לו לאכול את אותה החתיכה בעצמה אצל מי שמיקל בה. ובפשטות, גם מה שנתבשל עם אותה החתיכה והכלים אסור גם כן.

ב. אדם שמחמיר משום שמדובר במחלוקת במנהגים, מותר לו להשתמש בכלים של מי שמיקל במנהג זה, ולגבי מה שנתבשל עם החתיכה של האיסור, מחלוקת בפוסקים.

ג. לגבי החתיכה עצמה שתלויה במחלוקת המנהגים – אם מדובר בחתיכה שברור שהיא החתיכה שבה הוא נוהג להחמיר, כגון מי שנוהג להחמיר בחלב נכרי, והגישו לו שוקולד שהוא חלב נכרי בוודאות, ברור שאסור לו לאכול, גם כשהוא מתארח. אבל אם לא בטוח שזו החתיכה עצמה, כגון חתיכת בשר בכשרות רגילה למי שמקפיד על גלאט, מאכלי חלב בכשרות רגילה למי שמקפיד לא לאכול חלב 'סתם' וכן הלאה, יש כאן ספק ספקא, וניתן להקל.

ד. אדם שרוצה להחמיר על עצמו במשהו שאינו תלוי במחלוקת של עדות (למשל, חלב נכרי או שקיבל על עצמו לאכול רק מאכלים שם בד"צ), רצוי שיאמר מראש שאינו עושה זאת בתורת נדר, ואז כשמתארח, ישקול אם להחמיר או להקל. גם אם קיבל על עצמו סתם כהנהגה טובה, רשאי להקל.

הערות

 [1] המהרלב"ח (שו"ת, סימן קכא) מקשה על הרא"ה, למה למד מדברי רב לאסור, היה יכול ללמוד מדברי שמואל, להיתר?

התירוץ של המהרלב"ח הוא, שברור ששמואל לא היה מוציא דבר שקר מפיו כדי להטעות את רבי אלעזר. ועל כן יש לומר, ששמואל חשב שגם רב מתיר (עיין שם באריכות שהסביר מדוע חשב שמואל כן). אבל על הצד שרב אוסר, לא עלה על דעתו של שמואל להתיר.

[2] הסברתי את דברי המהר"י מולן כפי שהמהרלב"ח מסביר אותו. זה לא בדיוק הדין הרגיל של סתם כלי גויים אינם בני יומן.

[3] גם באגרות משה (  יורה דעה ד סימן ו) כתב שקייטרינג שמחמיר להאכיל רק גלאט, יכול להשתמש בכלים של מי שאינו מקפיד בכך, בדומה לדין של חלב של בני ריינוס.

[4] ועיין עוד בפסקי תשובות שם אות ח: "וברמ"א (יו"ד סי' קי"ב סעי' ט"ו) "יש אומרים דמי שנזהר מפת עכו"ם ואוכל עם אחרים שאינן נזהרים מותר לאכול עמהם משום איבה וקטטה הואיל ואם לא יאכל עמהם פת שהוא עיקר הסעודה התירו לו משום איבה", ובש"ך (שם סקכ"ה) דלכן מי שמחמיר בחמאת עכו"ם דקיל איסוריהו מפת עכו"ם, מ"מ לא יאכל עמהם, דרק בפת איכא איבה משום שעל הלחם יחיה האדם.

אך דווקא בכגון 'חמאת עכו"ם' דאיכא ביה חששא דצחצוחי חלב טמא. אבל מי שנוהג לאכול רק מהכשר מסויים, ומתארח אצל אחרים שסומכים על הכשר אחר אשר מקובל כהכשר טוב אשר יראי ה' סומכים עליו, אין ראוי למנוע עצמו מלאכול ולפגוע בבעה"ב, אבל אם ההכשר אינו מקובל בקרב שלומי אמוני ישראל כי יצא הקול שיש פקפוקים על המשגיחים או על עמידתם האיתנה על המשמר, לא יאכל אף במקום חשש איבה ופגיעה".

ועל כן יש לברר היטב בכל חומרא, אם היא חומרא בלבד, או יותר מכך. וכבר ציינו לעיל, שגם במקום שמחמיר מחשש דאורייתא, יש לפעמים שניתן להקל.