בפוסט קודם ראינו, שעל מנת לכפות את הדין, לכל הפחות, דרושים דיינים סמוכים, שאינם בנמצא בימינו. לאור זאת יש לשאול, כיצד ניתן לדון בזמן הזה, ללא דיינים סמוכים?
הגמרא במסכת בבא קמא (דף פד.) אומרת, שבזמן הזה אנו דנים מכח שליחותם של הדיינים הסמוכים האחרונים – 'שליחותייהו קעבדינן'. טעם אחר מופיע בתחילת מסכת סנהדרין (דף ג.) והוא, שבדינים מסויימים (הודאות והלוואות) ישנה תקנת חכמים, המאפשרת לדון גם ע"י דיינים שאינם סמוכים 'כדי שלא תינעל דלת בפני לוים'.
לכאורה, יש להקשות מדוע הגמ' אומרת שבהודאות והלוואות לרבי אבהו יש תקנת חכמים להקל בג' הדיוטות משום שלא תנעול דלת, הרי היה אפשר להתיר מדין 'שליחותייהו קעבדינן'?
מדברי התוספות במסכת סנהדרין (ג. ד"ה "שלא") נראה שאין באמת הבדל בין שתי התקנות, ושתיהן מועילות מדין 'שליחוייהו קעבדינן'. לעומת זאת, מדברי רש"י (שם יג: ד"ה "למידן דיני קנסות") משמע, שהן שתי תקנות נפרדות – המשנה דיברה במקום שיש בעיקרון סמוכים, ואעפ"כ התירו ללכת להדיוטות בהודאות והלוואות, אבל הגמרא בבבא קמא מדברת במקום שאין בו סמוכים בכלל, ולכן שם ההיתר רחב יותר. הסבר זה מפורש ברמב"ן (דף כג.) ובר"ן.
על כל פנים, הגמרא במסכת בבא קמא אומרת, שלא בכל תביעה רשאים דיינים שאינם סמוכים לדון, אלא רק בתביעות שהן שכיחות, ויש בהן הפסד לתובע. הגמרא מציינת, שמשום כך אדם או בהמה שהזיקו לאדם אחר, היות שזהו נזק לא שכיח (בהשוואה לאדם או בהמה שהזיקו לבהמה) לא דנים בחיוב התשלומים. נוסף על כך, אדם שבייש אדם אחר, היות שאין כאן הפסד ממשי אין דנים בתביעתו.
הרמב"ם (סנהדרין פרק ה הלכה י) מסייג את הדין שאין דנים נזקים שגרם אדם אחד לחברו (תשלומי נזק), ואומר שאין דנים את התשלומים על הנזק הקבוע שגורם אדם אחד לחברו, אבל כן דנים בתשלומי שבת (אבדן ימי עבודה) וריפוי, וכן היה מנהג הגאונים. לעומת זאת, הטור (סימן א) כותב בשם אביו הרא"ש, שאין חילוק בין הנזקים השונים.
האחרונים התקשו בשיטת הרמב"ם – הרי נזקים שגורם אדם לאדם אינם נזקים שכיחים, ואם כן, מה בין תשלומי נזק לתשלומי שבת וריפוי?! הסמ"ע (סימן א ס"ק יא) כותב, שתשלומי נזק קיימים רק כאשר ישנו נזק קבוע, והוא אכן אינו שכיח. אבל תשלומי ריפוי ושבת קיימים גם במקרה של נזק זמני ובר ריפוי, ולכן הם שכיחים יותר.
למעשה, המחבר פסק כדעת הרמב"ם, אבל הרמ"א כותב שלא נוהגים לגבות אף אחד מהתשלומים של נזקים שנגרמו לאדם.
שליחותייהו קעבדינן בגיטין וגיור?
הראשונים והאחרונים נחלקו גם בשאלה, האם הדין של 'שליחותייהו קעבדינן' נוהג מן התורה או רק מדרבנן. הגמרא במסכת גיטין (דף פח:) אומרת, שגם כפיה על מתן גט צריכה בית דין של סמוכים, ככל כפיה בבית דין. וגם שם הגמרא אומרת, שבימינו ניתן לכפות משום ש'שליחותייהו קעבדינן'. הגמרא שם מציינת את ההגדרה שחכמים תקנו בכל מקום שמדובר בתביעה שכיחה, אבל לא הזכירה את ההגבלה של 'הפסד'.
לדעת הרמב"ן והרשב"א, באמת כל כפיה על מתן גט מועילה בימינו רק מדרבנן מכח הפקעת קידושין. אולם, הב"י כותב, שכפיית גט נועדה למנוע עיגון של האשה, ולכן היא נחשבת כמו 'חסרון כיס'. בדומה לזה כותב הר"ן, שהסיבה שניתן לקבל גרים בזמן הזה, למרות שלדעתו קבלת גרים זקוקה לבית דין, היא משום שגם קבלת גרים היא דבר חשוב, והרי זה כמו 'במקום הפסד'.
המנהג בפועל
הראשונים מציינים, שמנהג ישיבות בבל היה, שגם בדינים שבהם אין דנים בזמן הזה, מנדים את הנתבע עד שיפייס את התובע ע"י תשלום הקרוב לתשלום שהנתבע היה מתחייב אילו היו דנים אותו.
נוסף על כך, יש דעות באחרונים (עיין בפתחי תשובה סימן א ס"ק ג) שכאשר שני הצדדים מוכנים להתדיין בבית דין בתחומים שאינם בסמכות בית הדין בדרך כלל, הם רשאים להעניק סמכות זו לבית הדין.
עוד נציין, שלעיתים קרובות, נזקים שגורם אדם אחד לחברו מכוסים ע"י ביטוח, ולמרות שאת תביעת הנזיקין הישירה אי אפשר לתבוע, הרי שאת הביטוח ניתן לתבוע, משום שההתחייבות של חברת הביטוח היא התחייבות חוזית, ולא תוצאה ישירה של הנזק.