כבר ציינו, שמדאורייתא, רק דיינים סמוכים כשרים לדין. הגמרא במסכת גיטין (פח.) עוסקת בשתי הלכות העולות מדין זה:

תניא, היה רבי טרפון אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים, אע"פ שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים, דבר אחר: לפניהם – ולא לפני הדיוטות

בהמשך הגמרא, נאמר שלמרות שאין לדון לפני הדיוטות, ישנם מצבים שניתן לדון בפניהם, ואלו נתבארו כבר כשעסקנו בשאלה, כיצד דנים בזמן הזה.

אולם, איסור הליכה לדין לפני דיינים גויים נשאר בתוקפו. כן פסקו הרמב"ם (סנהדרין פרק כו הלכה ז) והשולחן ערוך (חושן משפט סימן כו סעיף א). הרמב"ם והשולחן ערוך משתמשים בביטוי חריף ביותר בהתייחסם להולך לדון לפני דיינים גויים:

כל הדן בדייני עכו"ם ובערכאות שלהן אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו.

מדוע איסור זה חמור כל כך?

רש"י בפירושו לתורה (שמות כא, א) מסביר את הדין כך:

לפניהם – ולא לפני גוים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומיקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים, כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם.

מדברי רש"י משתמע, שהאיסור לפנות לערכאות שייך לאיסורי עבודה זרה – פניה לבית משפט בראשותו של עובד עבודה זרה, כהכרה בקיומה של העבודה הזרה. אלא שלפי פירושו יש לשאול, מדוע האיסור קיים גם כשדן לפני דיינים הדיוטות?

לכן נראה, שיש להבין באופן שונה את האיסור לפנות לערכאות של גויים. הרשב"א בתשובה (חלק ו סימן רנד):

אבל ללמוד מזה לילך בדרכי הגויים ומשפטיהם ח"ו לעם קדוש לנהוג ככה… ואם נאמר כן בטלה ירושת בנו הבכור דכל הנחלות ותירש הבת עם הבנים. ובכלל עוקר כל דיני התורה השלמה ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי ילמדו את בניהם דיני הגויים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגויים

תוכן דבריו של הרשב"א הוא, שכאשר מעתיקים את שיטת המשפט מהגויים, בין בדין אחד ובין בכלל הדינים, הרי זו הצהרה בדבר עדיפותה של שיטת משפט אחרת על פני זו של התורה – דבר זה הוא במהותו כפירה.  באותה מידה, פניה לערכאות של גויים, הדנים כמובן על פי שיטת משפט שונה משל התורה, אף שבדין מסויים הם דנים כדיני ישראל, סוף סוף, שיטת המשפט כולה אינה שואבת מן התורה, וממילא יש בפניה שכזו משום העדפת שיטת משפט אחרת על זו של התורה.

מן הראוי לציין, שגם במקום שבו דנים על פי ההלכה של 'דינא דמלכותא דינא' בצורתה המרחיבה ביותר, עדיין קיימים הבדלים תהומיים בין דין שיטת המשפט של התורה ובין שיטת המשפט המקובלת במלכות מסויימת. שהרי, לגבי דינים רבים לא שייך דינא דמלכותא לכל הדעות, וכן קיימות בתורה הלכות רבות שאינן תקפות על פי חוקי המדינה. שאלת גביית ריבית, תשלומי נזקי גרמא, דינא דבר מצרא, הלכות שונות בנזקי שכנים ועוד, כולן שונות במשפט התורה מהמשפט המקובל במדינות רבות.

נוסף על כך, במקום שבו החוק אינו חד משמעי, הפרשנות של דיין הדן על פי דין תורה, שונה לעיתים תכופות משופט הדן על פי החוק בלבד.

גם במקום שבו הדין המהותי זהה, דיני הראיות וסדר הדין שונים. התורה דורשת רמת ראיות גבוהה יותר כדי להוציא ממון בדרך כלל, ישנו מושג של שבועה ועוד. לכן, גם במקומות שבהם דנים על פי הנוהג המקובל, ועל פי דינא דמלכותא, עדיין יהיו הבדלים רבים בין פסק דין שניתן ע"י דיין בבית דין הדן על פי דין תורה, ובין שופט הדן בבית המשפט.

 פניה לבתי המשפט הישראליים

על פי הבנה זו, כתבו פוסקים רבים בדורנו (הרב יצחק אייזק הרצוג, התורה והמדינה כרך ז' עמודים ט- י;  חזון איש, סנהדרין סימן טו אות ד; הרב צבי פסח פראנק, מובא בציץ אליעזר חלק יב סימן פב; הרב עובדיה יוסף, יחווה דעת חלק ד סימן סה; ועוד), שגם פניה לבתי המשפט הישראלים, אע"פ שהשופטים היושבים בהם הם יהודים, היות שהדיון מתנהל על פי מערכת משפט שונה מזו של התורה, ובחלק מהחוקים, הנחות היסוד של המערכת שונות מאלו של התורה, יש בזה משום איסור פניה לערכאות.

ואמנם, בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ח סעיף א) נאמר:

ועיירות שאין בהם חכמים הראוים להיות דיינים, או שכולן עמי הארץ, וצריכים להם דיינים שישפטו בינהם שלא ילכו לפני ערכאות של עובדי כוכבים, ממנים הטובים והחכמים שבהם (לדעת אנשי העיר), אע"פ שאינם ראויים לדיינים, וכיון שקבלו עליהם בני העיר אין אחר יכול לפוסלן. וכן כל צבור יכולין לקבל עליהם בית דין שאינם ראוים מן התורה.

אבל הפוסקים האמורים מחלקים, שאותם דיינים השופטים, אינם דנים על פי מערכת חוקים, אלא לפי כללי צדק ויושר כלליים, ועל כן הם אינם יוצרים מערכת חוקים אלטרנטיבית לחוקי התורה.

בתי הדין לעבודה

כבר מקדמת דנא היה מקובל בעם ישראל להתשתמש בבתי דין של סוחרים. בתי דין אלו לא דנים על פי חוקים מוכתבים, והיושבים שבהם אינם משפטנים, אלא סוחרים, שזה תחום עיסוקם. כנראה, זה היה תפקידם של ה'ערכאות שבסוריא' הנזכרות בגמרא בתחילת פרק שלישי של סנהדרין (כג.).

לא ברור על פי מה הדיו דנים הדיינים באותן ערכאות שבסוריא. החזון אי"ש (סנהדרין סימן טו אות ד) כותב, שהערכאות היו דנים מסברת הלב, ולא על פי חוקים. שכן קבלת מערכת חוקים הופכת אותן לערכאות אסורות. אבל המאירי (סנהדרין שם) כותב שערכאות שבסוריא היו דנים 'לאומד הדעת, ובחוקים ונימוסים'.

כתוצאה מכך, נחלקו הפוסקים בדורנו בשאלה אם לבתי הדין לעבודה ובתי דין דומים, ישנו איסור ערכאות. דעת הרב שרמן (מעמד בית דין פנימי של תנועה על פי ההלכה, תחומין יד) היא שבתי דין כאלו נחשבים כערכאות. לעומת זאת, הרב אליהו שלזינגר (שו"ת שואלין ודורשין ד, צד, עמ' תרלג) מביא את דעתו של הרב שאול ישראלי שבית-דין לעבודה נחשב כבית-דין של סוחרים לכל דבר. כך נקט גם הרב קוליץ (פסקי דין ירושלים כרך ה, עמ' יב).

לדיון מפורט יותר בעניין, ראו כאן.

התחום הפלילי

עד כה, עסקנו בתחום האזרחי. בדין הפלילי, המצב שונה במקצת.

דיני הענישה שבתורה לא ישימים בזמן הזה. ראשית, אין דיינים סמוכים, כך שאין שום בית דין שיכול לדון בדינים אלו. בנוסף, התורה אומרת שניתן להעניש אדם במלקות או מיתה, רק כאשר היו שני עדים והתראה. אלו נסיבות מאוד לא שגרתיות. וכבר כתב הרשב"א (שו"ת, חלק ג סימן שצג):

שאם אתם מעמידין הכל על הדינין הקצובים בתורה ושלא לענוש אלא כמו שענשה התורה בחבלות וכיוצא בזה נמצא העולם חרב שהיינו צריכים עדים והתראה. וכמו שאמרו ז"ל לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה.

אבל להלכה ישנה מסגרת נוספת המאפשרת להעניש את החוטאים והפושעים. כך נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ב):

כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בא"י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות ושהוא צורך שעה, היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש, ואפילו אין בדבר עדות גמורה… ויש להם כח להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצת הדור. וכל מעשיהם יהיו לשם שמים; ודוקא גדול הדור, או טובי העיר שהמחום ב"ד עליהם.

בעקבות דברים אלו כתבו כמה מהפוסקים עם קום המדינה, שלמדינת ישראל יש סמכות לענוש בתחום הפלילי. כך למשל כתב הרב גורן (תחוקה לישראל על-פי התורה כרך א עמ' 147):

אף על פי שכתב הרמ"א בסימן לז סעיף כב: "טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים הרי הם כדיינים ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה", אינו אלא כשלא קיבלו עליהם הציבור במפורש כדיינים. אבל כל שמתמנה כשופט על פי הסכמה מפורשת של הציבור, דינו כדיין לכל דבר כמו שנתבאר … גם ביחס למשפטים פליליים אין קושי רב, למרות שאין בכוחנו לכוף אדם יחיד לקבל עליו שופטים או עדים פסולים בעבירות פליליות, שיש עליהן עונשי גוף, הרי מפורש בשולחן-ערוך חושן-משפט סימן ב, שטובי העיר בעירן כבית-דין הגדול הם נחשבים, ומכין ועונשין כל דיני עונש, אפילו אין בדבר ראיה גמורה. "שאין צריך עדים והתראה אלא לדון בדין תורה, אבל מי שעובר על תיקוני המדינה יכולים לעשות כפי צורך השעה" … בתוקף סמכות זאת לציבור אפשר לחוקק חוקים ולקבוע עונשים על עבירות פליליות עם עונשי מאסר וכדומה, כפי ראות עיני הדיינים או המחוקקים למען הסדר הציבורי.

ולכן, אין בעיה להיות עורך דין העוסק בתחום של משפט פלילי, וכן מותר לתבוע בבית המשפט לתעבורה.

היתר פניה לערכאות

כבר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן כו סעיף ב) מבואר, שבמקום שבעל הדין אינו רוצה לרדת לדין תורה, ניתן לקבל רשות מבית דין, ולתבוע את הסרבן בערכאות. גם לאחר מתן פסק הדין, אם המפסיד אינו מוכן לבצע את פסק הדין, יכול בית הדין לתת רשות ביד בעל הדין לתבוע בערכאות, על מנת לממש את פסק הדין.

המקובל בבתי הדין הוא, שגם במקום שבו ברור לבעל הדין שבעל הדין שכנגדו אינו מוכן לרדת לדין תורה, ואפילו גופים ממשלתיים שאסור להם על פי חוק לדון בערכאות, בכל זאת יש לתבוע אותם בדין תורה, ורק לאחר סירוב של הנתבע לרדת לדין תורה, יתן בית הדין רשות לתבוע בערכאות.